"ובכן, דוקטור, מה יש לנו: רפובליקה או מונרכיה?". כך שאלה אשה אחת את בנג'מין פרנקלין, מאבות האומה האמריקאית, בסוף המאה ה-18. "רפובליקה", הוא ענה לה, "אם תוכלי לשמור עליה". האנקדוטה הזאת מוצגת לרוב כדי להדגיש את החיוניות שראה פרנקלין בהשתתפות הפעילה של האזרחים בחיים הציבוריים, כדי לשמור על צביונה הדמוקרטי של המדינה. מכיוון שהמשמעות המילולית של המונח "דמוקרטיה" היא "שלטון העם", דבר זה אמור להיות מובן מאליו.
אולם פרנקלין לא חשב שהשירות שעושה העם לממשל הדמוקרטי הוא חד צדדי. עבורו, שלטון דמוקרטי - על הערכים שהוא מאפשר ואוכף - הוא אחד התנאים להתפתחותה השלמה והמלאה של הנפש האנושית. "אנחנו נלחמים עבור הכבוד והאושר של הטבע האנושי", הוא הזכיר לקונגרס בזמן מלחמת העצמאות של ארה"ב.
הרעיון שצורת הממשל קשורה בקשר הדוק להתפתחותו של הפרט עתיק כימי אפלטון, אך היו אלה הוגי תקופת הנאורות שטענו כי משטר אמור להגן על הזכויות הטבעיות של אזרחיו לא רק כי זו חובתו, אלא כדי שאלה יוכלו לממש את עצמם ולהיות "אנושיים" במלוא מובן המלה. המדינה הדמוקרטית מבוססת בין השאר על ההנחה שהחירות, השוויון והרווחה שהיא מציעה לאזרחיה אמורים לאפשר להם להיות יצורים מוסריים, נבונים ובוגרים.
כשחרדים מפרים את החוק בשם "דעת תורה" והולכים לכלא בראש זקוף, הם חותרים תחת סמכותה של המדינה ליצור מרחב ציבורי שבו כל אחד זכאי (או שמא חייב) להפוך את עצמו לאדם חופשי ואחראי. חוק המדינה אינו נמצא מעל לכל בשום אופן, ובוודאי שהפרתו לא רק אפשרית, אלא אף מחויבת במקרים מסוימים, אבל קיים הבדל גדול בין הפרת החוק בשם המצפון לבין הפרתו בשם ההלכה.
 |
מערכות נבדלות של ערכים
כאשר אדם מבכר את מצפונו על פני החוק האזרחי, הוא עושה זאת מתוך פולמוס פנים-דמוקרטי. הנחת היסוד בדמוקרטיה היא שהמדינה אמורה ממילא לתת לאדם את המרחב לבטא בצורה מלאה את אנושיותו – שחלק מרכזי ממנה הוא המצפון. המדינה הדמוקרטית נועדה לאפשר את חופש המצפון של הפרט, אבל היא לא נועדה לאפשר את מיצויה של ההלכה (או של השריעה, או של הדוגמה הקתולית, או של האמונה הסיינטולוגית).
העדפת ההלכה על החוק, אם כן, חותרת נגד, ולא בעד, מהותה של הדמוקרטיה. מדובר כאן בשתי מערכות נבדלות של ערכים, שבמדינת ישראל מובאים לידי זיווג קיפודים שמומחש בכותרת הנפוצה "יהודית-דמוקרטית". העדפת דעת תורה על פני החוק פירושה הצבת מערך ערכי אחר, מתחרה, לזה הדמוקרטי, בשונה מפנייה אינדיבידואלית אל המצפון ונגד החוק, שאמורה לינוק מאותו מקור מוסרי עצמו.
בעיה נוספת שמציבה בפנינו הקריאה "דעת תורה" היא שפעמים רבות אותה דעה אינה יותר מדעתו הפוליטית הנוכחית של רב פלוני. קל להיזכר בפסיקות השונות בדבר סירוב פקודה בעת הפינוי מעזה: האם ההלכה גרסה שישוב הארץ הוא מצווה מדאורייתא ועל כן חובה מוחלטת לסרב פקודה, או דווקא שדינא דמלכותא דינא ושיש לציית לחוק? הקפריזיות השובבה שבה מודבקת הסיסמה "דעת תורה" לכל שיעול הלכתי של רב אורתודוקסי מאפשרת למוכנים "למות על קידוש השם" לעשות כן בכל שעה עגולה, ובכל פעם מסיבה אחרת.
נכתב כבר שהתקוממות חרדית נגד שלטון החוק בשם ההלכה לא קיימת באף מדינה פרט לישראל, ויש לשמוח על כך שציבור החרדי מרגיש בבית. אולם הוא מוצא רוח גבית לתעוזתו בקונצנזוס הישראלי שהמדינה היא, כאמור, גם יהודית,ולא רק דמוקרטית. האופי היהודי של המדינה הוא מרכיב חשוב ולגיטימי, אולם אם יהדות המדינה פירושה כניעת שלטון החוק להלכה האורתודוקסית - הרי שהמלה "דמוקרטית" מאבדת לחלוטין את תוקפה, והמדינה נהפכת לתיאוקרטיה חשוכה.
השאלה שתקבל מענה בסופה של ההתנגשות הנוכחית בין החרדים למדינה היא אם ישראל היא דמוקרטיה ככל הדמוקרטיות, או שמא המדינה היהודית אכן מוכנה לקבל (ולממן) מערכת ערכים נוספת, דתית-אורתודוקסית, שתוצב במקביל – וכשירצה מי שירצה, מעל – זאת המדברת על זכויות אדם וחופש הפרט. וכפי שאמר ד"ר פרנקלין, היא תמשיך להיות דמוקרטיה רק אם נוכל לשמור עליה.
