השורשים של הצבר

דיאלוג עם דורה. מיכל היימן השיח שמקיימים אמנים ישראלים עם האיורים המפורסמים לסיפורי התנ"ך שיצר הצייר והתחריטאי הצרפתי גוסטב דורה במאה ה-19 הוא נושא תערוכה חשובה, שהוצגה עד לא מכבר בגלריה לאמנות באוניברסיטת תל אביב. במרכז התצוגה המשובחת הזאת עמדו יצירות של ארבעה אמנים ישראלים - רפי לביא, אתי יעקובי, מיכל היימן ויוסף קריספל - שנוצרו מתוך דיאלוג עם עבודתו של דורה. 

מעבר להתכתבות של העבודות עם התחריטים של דורה או לדיון המחודש בהם, עסקה התערוכה בהתייחסות של היצירה המקומית העכשווית למיתוסים מקראיים - היצירה המקומית הסיטה לא פעם תיאורים אמנותיים של מיתוסים קדמוניים מהקשרם הנוצרי המקורי (במסגרת תולדות האמנות המערבית) אל הקשרים יהודיים או ישראליים מובחנים.

ריבוי קריאות

אחת התרומות המרכזיות של התערוכה היא הדיון המחודש בעבודתו של רפי לביא, המקבל מקום בולט גם בקטלוג. הדיון חשוב משום שהשיח התיאורטי סביב יצירתו של לביא הוא הציר המרכזי שסביבו מכוננים את שפת שדה האמנות בישראל מאז שנות השמונים. גדעון עפרת ביטא זאת פעם בצורה יפה: "ציורו של רפי לביא הוא טקס החניכה של הפרשן הישראלי. נדמה שלא זכה תיאורטיקן מקומי בכרטיס הכניסה הנכסף לגילדת-העל של הביקורת בטרם התייצב מול ציורו של לביא והציע את פרשנותו. יהיה הפרשן ותיק ו/או פעיל ו/או צעיר ומבריק ככל שיהיה, אם לא עמד במבחן העיוני הזה - הוא יישאר על תקן חוצן". אמנם עמדת הכוח שאליה הגיע לביא קשורה לאדפטציה המקומית שעשה לשפת האמנות הבינלאומית של זמנו, אך לא פחות מכך היא קשורה ליכולת שלו להבנות את עצמו כמורה וכמנהיג כריזמטי (בדומה לזריצקי בשנות הארבעים).

המיקוד של התערוכה בדימויים, באיקונוגרפיה ובסמלים ביצירה של לביא מתחברת למגמה חדשה שנוצרה בשנים האחרונות בשיח הפרשני סביב יצירותיו. בעבר, נוכחותם של סמלים, טקסטים וביטויים יהודיים בעבודותיו של לביא לא זכתה להיכלל בדיון על יצירתו. התפיסה השלטת דגלה בשיח פרשני הנמנע מקריאה סימבולית ונרטיבית של היצירות ומבכר הפלגה למחוזות הפורמליזם. כפי שמצאה החוקרת ליאה גרינפלד-פרס, האמנים הם מי שמגדירים את הקריטריונים לשיפוט ולהסברת האמנות שלהם יותר מכל קבוצה אחרת במערכת האמנות, ואכן, לביא עצמו התעקש במשך שנים שליצירתו ראויה אך ורק קריאה פורמליסטית. בעקבותיו הלכו האוצרים שהציגו את עבודותיו וכתבו עליהן. תפיסה זו תרמה להתעלמות מהצורות ומהסמלים המופיעים ביצירותיו של לביא, ו"העניין היהודי" והקשר שבין ציוריו לתרבות היהודית לא קיבלו ביטוי בכתיבה על עבודתו.

הסמלים מתחילים להתפענח. רפי לביא
אך לאחרונה, כאמור, מופיעות גישות פרשניות חדשות, המאפשרות לסמלים שביצירות להתגלות. התחיל בכך דוד גינתון, שהציע לראשונה ניתוח איקונוגרפי של ציוריו של לביא תוך התחקות אחר הסמלים המופיעים בהם, וכיום כבר אפשר למצוא ריבוי קריאות פרשניות ביצירתו - אפילו האוצרת שרה ברייטברג-סמל, שבעבר ייצגה באופן מובהק את הקריאה הפורמליסטית בעבודות, הדגישה לאחרונה שהדיון בדימויים בציוריו של לביא מתבקש ולו רק משום שב-15 השנים האחרונות הוא עצמו הדגיש בעבודתו דימויים בצורה חזקה הרבה יותר מבעבר.

טביעות האתמול

העניין היהודי בעבודות של לביא עולה בעיקר לאור העובדה שלא פעם מופיעים בהן הדבקוֹת המכילות ציטוטים מהמקורות ודימויים של ראש מזוקן, מלאך, מנורה, סולם וחלקי מגן דוד. בערוב ימיו אף יצר לביא את קבוצת ה"שגאלים" (2003 לערך-2007), כפי שהוא עצמו כינה אותם. העבודות הללו מאזכרות דימויים הנוכחים בעבודות של מארק שגאל, כגון דמות מעופפת, זוג, פרחים, סולם, מנורה וכינור. באחדות מעבודותיו הוא גם רשם באותיות קידוש לבנה "שגאל". בראיון בעיתון "הארץ" אמר לביא: "אילנה (אשתו של לביא; ד"ש) ואני תופסים את עצמנו כל כך הרבה פעמים ביום משתמשים בביטויים של חז"ל ומהתנ"ך, זה חלק מאיתנו".

בשיח הפרשני בשנים האחרונות הודגש הפן היהודי בעבודות של לביא על ידי האוצרת שרית שפירא, מבקר האמנות עוזי צור, האמן דוד גינתון ואחרים, אבל יותר מכל התעמקה בקריאה כזו הסופרת והאוצרת שבא סלהוב. אם בעבר כתבה  ברייטברג-סמל על לביא כי "ל'ילד התל אביבי' (לביא; ד"ש) אין דת, אין עַם אין ארץ... אין אידאולוגיה", סלהוב מדגישה את ההסמלה שמקורה ברפרטואר הצורות היהודי שנוכח בעבודות. ביחס לדברי ברייטברג-סמל היא אומרת כי למעשה, "הדברים מעולם לא היו כל כך חד משמעיים. באיזו נשייה שהמתינה לשעתה הסתתרו מחוות שאין להתעלם ממשמעותן הדתית, האידאולוגית והלאומית. הצבר הילידי, שדימה את שורשיו בהווה המוחלט, בחול התל אביבי העירום מזיכרון, מעולם לא נפטר באמת מטביעות אתמולו". סלהוב גם כותבת בטקסט המופיע בקטלוג כי באחת משיחותיה עם לביא הוא סיפר שהבחין בכך שתלמידים רבים מציירים בראשית לימודיהם ציורים רוויים במוטיבים נוצריים שהועתקו מספרי תולדות האמנות. לדבריה, לביא הדגיש בפניה כי לדעתו, "אמן צריך לבוא מהבית. נקודה. לא מתולדות האמנות".

טקסט תיאור תמונה כאן - שורה 1 אחת העבודות המעניינות ביותר בתערוכה בהקשר זה אינה מכילה התכתבות עם עבודתו של  דורה כלל וכלל. שילובה בתערוכה מרחיב את הדיון בהקשר שבין היצירה המקומית והמקרא, וגם מאיר את מכלול היצירה של לביא באור חדש.  מדובר בליטוגרפיה שבה מצטט האמן בכתב ידו (בשונה מציטוט חומרי יהדות, הנפוצים אצלו בצורת הדבקות קולאז') פסוק משיר השירים.

אמנם זו עבודה יוצאת דופן במכלול הצירה של לביא, אבל חשיבותה בכך שהיא מגלה חיבור בין האמן (לפחות בערוב ימיו) לענף היהודי של האמנות המקומית, שציטוטי פסוקים בכתב יד ובכתיבה תמה או אקספרסיוניסטית עולים בה פעם אחר פעם הן כזיכרון עבר והן כשלדת זהות של ההווה.

 "איורי התנ"ך של גוסטב דורה ואמנות ישראלית עכשווית", הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, תל אביב, אוצר: מרדכי עומר.