"אמר ריש לקיש, מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם - כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. [...] אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם" [בבלי מנחות קי ע"א]
"ראיתם לגלויי ראש, לא די להם שלקחו את התנ"ך אלא שנותנים עיניהם אף בגמרא" [ש"י עגנון, פרקים של ספר המדינה, פרק שלישי]
בשנים האחרונות חל שינוי דרמטי במעמדו של חג השבועות במרחב הציבורי הישראלי. במסגרת הניסיון הציוני לדלג על אלפיים שנות גלות ולהחיל את הריבונות היהודית כהמשך ישיר לנקודה המדומיינת שבה הסתיימה עם חורבן בית שני, התקבל כאן שבועות בעיקר כ"חג הקציר" ו"חג הביכורים". סממניו המוכרים היו טקסים קיבוציים גדושי תוצרת חקלאית, ילדים נושאי זרי פרחים וסלי פירות, וארוחות של מוצרי חלב. בכל אלה היה כדי להרחיק את החג מהקשריו האחרים, אלה שנשאו משמעות ארצית פחות ושבתוכם עוגן כחלק מעיצוב היהדות הרבנית כדת של טקסט ושל טקס.
בהקשרים אלה הפך שבועות לחג מתן תורה, כלומר החג שבו הוענק לעם ישראל הטקסט שהוא הציר המרכזי שעליו התבססה זהותו. על היבט זה של החג הסתמכו המקובלים כשהפכו אותו לאירוע קוסמי שבו התורה, שמסמלת את השכינה שהיא הפן הנשי באלוקות, מתאחדת עם הקב"ה, הפן הזכרי באלוקות. תפקידם של עם ישראל באירוע זה הוא להכין את "הכלה" לטקס הכלולות, כלומר להתקין אותה לקראת המפגש; ובאופן מעשי – ללמוד תורה לאורך הלילה וללוות את התהליך. לצד היבטים אלה, נשתכחה גם החובה הדתית שליוותה את הבאת הביכורים. בימים שלפני החורבן, חובה זו היתה חובת העלייה לרגל והקרבת קרבן בבית המקדש, כבכל אחד משלושת הרגלים. אצל חז"ל, בדומה לאופן שבו תפילת שמונה עשרה החליפה את קרבנות התמיד היומיומיים, יכול גם לימוד תורה לבוא במקום קרבנות (ולפי דעה אחרת, לפטור את הלומד מהצורך בקרבן).
 |
| שבועות במתכונת של פעם (פלאש 90) |
הזהות המחולנת
בשבועות של מדינת ישראל המודרנית, לימוד התורה - ואין צורך לומר, הקרבת הקרבן כמעשה של עבודה דתית - פינו את מקומם לעבודת האדמה ולתוצריה. אבל לפני כעשר שנים, פחות או יותר, משהו התחיל להשתנות. כחלק ממה שמכונה "השיבה אל ארון הספרים היהודי" נתגלתה המסורת של תיקון ליל שבועות כמצע המושלם להתרחשותה של השיבה הזאת. שיבה זו, יש לומר כבר עתה, היא מדומיינת לא פחות מהשיבה של החקלאי הציוני אל השדה שנטש נתין ממלכת יהודה. שכן אלו שנטשו-כביכול את הארון, למעשה לא אותו נטשו אלא את העולם שאותו הוא ייצג; את הנחות המוצא שכוננו את הגישה אליו. ואילו אלו ששבים אליו כעת באים אל הטקסטים כאשר כלי הקריאה והעיון שבידיהם, הכלים שבאמצעותם מקבל הטקסט את משמעותו, אינם אלה שבהם החזיקו ושאותם עזבו קודמיהם. המפתח של הקוראים הנוכחיים הוא אחר, ולכן גם הארון הנפתח הוא אחר. אולם נקודה זו היא רק סניף לדיון הנוכחי, שעניינו האופן שבו המסורת המחודשת של תיקוני ליל שבועות משמשת לייצוג ומיצוב הזהות היהודית-ישראלית העכשווית, זהות שהיא בחלקה הגדול מחולנת גם אם אינה חילונית-במוצהר.
בנקודה זו יש לעמוד על האופן שבו מתפקדת, בהקשר העכשווי, המלה "תיקון". שכן דומה שכאשר בתיקונים דהאידנא עסקינן, כוח המשיכה של האירוע נמצא לא רק בצורה או בתוכן אלא גם בעצם השם שאותו הם נושאים. ההליכה ל"תיקון ליל שבועות" עבור היהודי הישראלי העכשווי נושאת עמה, לצד השאיפה לגשר על הפער בין ההולך לבין הטקסט והטקס, גם איזו הבטחה סמויה ומופשטת ל"תיקון". איזה תיקון, ושל מה? תשובה אחת כבר נשמעת מהדברים שלעיל: תיקון ליל שבועות הוא תיקון השבר עם העבר הטרום-ציוני והטרום-חילוני. אולם לא פחות מכך הוא תיקון הדימוי העצמי של המשתתף כיהודי ובה-בעת כאיש תרבות (במובן החילוני של המלה).
יצירת תחושת הרצף עם הדורות הקודמים משמשת כאן למעשה אמצעי לחיזוק הסובייקט של ההוויה הישראלית המחולנת, סובייקט שהתערערות האידיאולוגיה שעליה הושתתה המדינה עם הקמתה ערערה גם אותו. לפיכך, לתיקון ליל שבועות העכשווי יש שני תפקידים עיקריים, שברוב המקרים משלימים זה את זה: תפקיד תרבותי, שנוכח הן בעצם הופעתו של התיקון כטקס "יהודי" והן במעשה הלמידה שמתבצע במסגרתו, ותפקיד פסיכולוגי, שעיקרו עיגון ואישרור זהותו של המשתתף בעידן שבו הזהות הזו מאוימת. בשני המקרים מלווה תחושת השבר גם בתחושת אשמה: אשמה על הניכור לזהות היהודית, שמנסה להיפתר דרך ההיבט התרבותי של התיקון, ואשמה על הניכור לזהות העצמית כישראלי, שמבקשת את פתרונה דרך ההיבט הפסיכולוגי.
היבט אחרון זה מתבהר עוד יותר כאשר מתבוננים בתוכן התיקונים. שיטוט כמעט-מקרי בין תוכניות התיקונים בשנים האחרונות העלה, בין השאר, את התכנים הבאים: "האהבה כמותג"; "מה שתיקן הבודהה – שיחה על התיקון בבודהיזם בשילוב מדיטציה"; "יצרים מתחפשים לאהבה", "התגלות בין הסדינים"; "מה זאת אהבה? – סדנא מוזיקלית"; "שבע ייפול צדיק וקם - על הסבל והמשבר כהזדמנות לצמיחה"; "לגעת ביהודי שבך דרך המוסיקה"; שיחה על המזרחית הסקסית משיר השירים; סדנה על תיקון הגוף ותזונה. אחד המקומות מתאר את האירוע כ"חוויה מרתקת של לימוד אינטימי סביב טקסטים ואומנויות", ואילו בבית אבי-חי הוקדש ליל שבועות לדיון, בזוויות שונות, במושג "האדם". חוץ מכל אלה עוסקים התיקונים בכל שנה גם באינספור נושאים אחרים, משירתו של ביאליק ועד הקולנוע של אפרים קישון (כשאף המקורות היהודיים זוכים למקום של כבוד). אולם גם נושאים אלה משמשים בחלקם הגדול מצע לעיסוק של היחיד הישראלי בעצמו, על ההיבטים הגופניים והרוחניים של עצמיות זו. תיקון ליל שבועות בישראל של היום הפך לאירוע נטול כל משמעות הלכתית או אפילו תיאולוגית, ונותר אירוע תרבותי עם חשיבות פסיכולוגית.
בציטוט שהובא לעיל ממסכת מנחות בגמרא מוצעות שתי שיטות להבנת משמעות היחס בין לימוד תורה לבין הקרבנות. לפי שיטת ריש לקיש, הלימוד הוא עצמו קרבן; כלומר, פעולת הלימוד מקבילה לעבודת ה' בבית המקדש. לפי שיטת רבא, הלימוד פוטר מהצורך להקריב קרבן; כלומר, פעולת הלימוד משחררת מהחטא ומהאשם. תיקוני ליל שבועות בימינו קרובים יותר לשיטת רבא, אלא שכאן הדברים אמורים לא בלימוד תורה אלא בלימוד בכלל, לימוד שעצם קיומו מסייע במתן מזור לתחושת אשמה שאופפת את היהודי הישראלי ושמתפוגגת עם אישורו-מחדש את עצמו כיהודי, כישראלי וכאדם בכלל. ואם כמה מהדוברים הבולטים בתיקוני שבועות השונים מרגישים חופשיים יותר לשלול את ביטוייה הלא-ישראליים והלא-מודרניים של היהדות לאחר שכתבו ספר על התנ"ך או על הגמרא, קל וחומר שתיקונים ברוח חג השבועות החילוני יעזרו גם לאזרח מן השורה להרגיע מעט את תוגת הישראליות.
