איך עוברים מעיר עם חול לבן, ים אינסופי ושדרות רחבות לעיר עם חומות, גבולות ועוינות? אלכס ליבק, ירושלמי זה עשרים שנה, עדיין מנסה להתרגל
"אני חי בגלות". אלכס ליבק. צילום: פלאש 90 כתל אביבי שעבר להתגורר בירושלים לפני כעשרים שנה בגלל אהבתי לאשתי, אני חייב לציין שהמעבר היה הדרגתי ועדיין אינו שלם. איני מדבר על המעבר הפיזי, אלא על המעבר המנטלי. נהגתי להתנצל בפני חברי התל אביבים: "אני חי בגלות", שהרי ירושלים היא הנגטיב של תל אביב. בפני יושבי רצועת החוף של העיר הלבנה מצטיירת ירושלים לא כעיר מעבר להררי החושך, אלא כהר החושך עצמו.
לפני ימים אחדים סיפר לי שלמה שבא, הסופר ויקיר העיר תל אביב, שלאחר מלחמת ששת הימים יצא לטייל על גב ההר מירושלים לחברון. בעודו הולך ומתבונן בנוף הנפלא שנפרש לפניו, הבין לפתע את החלוקה ההיסטורית הנצחית והבלתי ניתנת לגישור בין ישראל ליהודה. במזרח הנוף ההררי, הצהוב, הסלעי, החד, הפצוע, הבלתי מתפשר, עצבים בלי עור, של הארץ היבשה, הקשה; נוף שנחסם באופק בהרים גבוהים, שכדי להשתחרר ממנו אפשר לפנות רק לשמים. ממול המערב הרך, הירוק, המשתפל לאטו אל עבר הים הכחול עד האופק האינסופי של תקווה למקומות אחרים ולמגע עם האחר.
בשנים הראשונות עוררה בי ירושלים תחושה של זרות. עיר שתושביה קשי יום, עיר של חומות, גבולות, עוינות, חשדות. הרגשתי שאני דורך על הר געש סמוי מן העין, אבל פעיל. כל כך שונה מנוף ילדותי עם החול הלבן, הים הקרוב, האינסופי, השדרות הרחבות, הרחובות הישרים המובילים אותך בבטחה. כדי ליהנות מירושלים הייתי צריך לגלות אותה לאט. לתת לה לכבוש אותי, ולא לכפות את עצמי עליה. העיר הזאת מתכנסת ומסתגרת בתוך עצמה, מתוך ניסיון כואב של ההיסטוריה שלה. הבנתי שכדי להרגיש את ירושלים, אני צריך גם להתחבר להיסטוריה שלי.
מכאן ניתן לפנות רק אל השמים. צילום: אלכס ליבק
חבל שלא הייתי שם עם המצלמה...
בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי