עוד חזון למועד

וידוי: הניגון, דוב אברמסון קרן עדי שמה לה למטרה לעודד את הזיקה שבין רעיונות ותכנים מעולם היהדות לבין העיצוב והיצירה האמנותית לסוגיה ולקדם בני נוער בתחום האמנות הפלסטית. כדי לממש שאיפות אלה היא משתפת פעולה עם משרד החינוך, ובמסגרת זו נערכת תחרות בקרב תלמידי המגמות לאמנות חזותית בכמה מבתי הספר התיכוניים בהם מתקיימים לימודי אמנות במסלול לבגרות.

כמו כן, אחת לשנתיים מקיימת הקרן תחרות בינלאומית סביב נושא נבחר, והעבודות העולות לשלב הגמר מוצגות בתערוכה ובספר שיוצא לכבודה. בעבר הוצגו תערוכות אלה במוזיאון ישראל, אך מאז שנסגר לשיפוצים, הן עברו לבית האמנים בירושלים.

הנושא "שבר ותיקון" שנבחר לתחרות העכשווית הוא מן הטובים ביותר שעלו במהלך פועלה של הקרן (כמו גם "גבולות של קדושה", התערוכה הראשונה שהציגה הקרן). זהו נושא אימננטי מאוד לשיח יהודי, ומהווה גם מסד פורה ומאתגר לאמנות. לתערוכת שלב הגמר בתחרות, שתיפתח בשבת בבית האמנים, עלו 20 יוצרים. בשנים עברו נוספו ליצירות שהתחרו גם עבודות נוספות הקשורות לנושא, אלא שהפעם רק משתתפי התחרות מציגים בה. דומה שבחירת נושא חזק, "כלי המחזיק את המרובה", מאפשרת לאצור תערוכה ללא צורך בתוספות מן החוץ.

השתתפות חתרנית

אחת המציגות בתערוכה הנוכחית היא ראידה אדון, יוצרת ערבייה ששילובה בתחרות העלה ביתר שאת את שאלת הגדרתה של הדיסציפלינה האמורפית "אמנות יהודית". העבודה שתציג אדון שואבת מתולדות האמנות ומאיקונוגרפיה נוצרית. השילוב בתערוכת הקרן, שאחראית לו בראש ובראשונה האמנית עצמה, מהווה מעשה חתרני שנרשם מעצם פנייתה להשתתף בתערוכה של "אמנות יהודית". אין מדובר בקוריוז אלא באקט מאתגר ומעורר מחשבה שמרחיב את הטיפול של התערוכה בנושא "שבר ותיקון" מעבר להקשרו היהודי המצומצם.

בנוסף לכך, השילוב הזה מעלה את האפשרות לזנוח הגדרות מהותניות ביחס לאמנות, כאלה שמתיימרות להגדיר את מאפייניה של האמנות עצמה (כמו המושג הארכאי "אמנות יהודית"). כל זה הופך למעניין אף יותר, שכן המהלך הזה מתרחש בזמן שהקרן פועלת כדי להגביר את נוכחותה של המורשת היהודית בשיח האמנות המקומי.

בשונה מהמקובל בשיח זה, שיח שבדרך כלל מבדל ומבחין בין אמנות לדת, פעילותה של הקרן דווקא מקדמת שיח דיאלוגי פורה שבו דתיות וחילוניות אינן מתפקדות כישויות נפרדות או כניגודים, אלא שזורות יחדיו בקשר שאינו ניתן להתרה. למרות ההישג הזה, לא פעם עולה מתערוכות אלה תחושה של החמצה. מבקרת האמנות של "הארץ" סמדר שפי אף כתבה על אחת מהן כי היא "אינה חשובה".  אחת הסיבות לכך היא הכפפה ומסגור של התחרות והתערוכות לנושא מוגדר שרק על פיו יכולים האמנים ליצור.  אם כן, מדובר באמנות בהזמנה, שמתאפיינת לרוב בשטיחות כמעט בלתי נמנעת.

לידה מחדש, ראידה אדון
בהקשר זה אפשר לראות כי רוב היצירות המאתגרות והמעניינות ביותר שמציגה הקרן הן עבודות של אמנים שההיבט היהודי בעבודותיהם לא נוצר "בהזמנה", יש מאין וכ"קרדום לחפור בו" לרגל התחרות, שכן אלה אמנים העוסקים בנושאים כאלה לאורך השנים. לא פלא אם כן שאמנים כאלה עולים לשלב הגמר של התחרות פעם אחר פעם, ומציגים שוב ושוב בתערוכות הקרן (שמות בולטים שחוזרים על עצמם שם הם: דוב אברמסון, רות קסטנבאום בן דב וזליג סגל).

ויש עוד רעיונות שעל פניו נשמעים מוצלחים, אך בפועל קשים למימוש ומערימים לא מעט קשיים. בצוות הקרן, באקט השיפוט ובקרב המרצים במפגשים שיוזמת הקרן משולבים אנשי אמנות מובהקים לצד אנשים הבאים מדיסציפלינות אחרות. זהו ניסיון מעניין לפתוח את השיח האמנותי מעבר לדל"ת האמות שבהן הוא מתגדר בדרך כלל. השילוב הזה, יחד עם העובדה שהתחרות פתוחה לכל, מאפשר ניראות ליוצרים ולקולות אמנותיים שאינם ממוקמים במיינסטרים. לא פעם השיטה הזאת גם מאפשרת ליוצרים שלא עברו את המסלול הביוגרפי המקובל שמכתיב את שדה האמנות בארץ (קרי לימוד בבתי הספר המרכזיים לאמנות והצגה או ייצוג על ידי אחת מהגלריות המובילות) להציג (אבל לא בהכרח לפרוץ בעקבות זאת).

הבטחה שלא מומשה


ובו תדבק, אריק וייס עם זאת, ראוי להדגיש כי השילוב בין אנשי אמנות לכאלה שמתמחים בתחומים אחרים בתוך-תוכי מוסד של אמנות הוא שנוי במחלוקת, בגלל ששותפים כאלה מטבע הדברים אינם אמונים על הידע הנאגר ופועל בשדה האמנות. המורכבות מתחדדת כשנכללות בתצוגות עבודות שערכן האמנותי הוא בינוני, אבל כאילוסטרציה או כמימוש חזותי לנושא הן די מוצלחות.

שיתוף הפעולה הרחב הזה בקרן עדי טומן בחובו גם קשיים טכניים. למשל: בעקבות דברים שאמר אחד השותפים הפעילים בקרן, הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ), באחד ממפגשי האמנים שקיימה הקרן (לדברי כמה נוכחים במושב, הרב דיבר על כך שאמנים אינם ניחנים בהכרח באינטליגנציה או ידע רב, ועל כן הוא הציע להם להכפיף את עצמם בענווה ליודעי דבר), קמה סערה בקרב המשתתפים, מי מהמשתתפים איים לעזוב את הכנס, ועקב כך יוחד לעניין דיון נפרד ביום שלאחר מכן.

עוד חשוב לציין כי קרן עדי היא לכאורה אחד המוסדות שיכול ליצור את החיבור בין היצירה היהודית בארץ לזו הנוצרת בחו"ל, אך לעת עתה - כמו המוסדות הרשמיים של האמנות בארץ - גם הקרן לא ממלאת בהצלחה פער זה. התחרות של קרן עדי מוגדרת כתחרות בין-לאומית - וזו עומדת עדיין כהבטחה שלא מומשה. למעשה אמנים מחו"ל היוצרים בהקשר היהודי אינם ידועים כמעט בארץ, ולרוב אינם מוצגים כאן, למרות שחלקם הם מהיוצרים הבולטים ביותר בקרב יהדות התפוצות.  היוצאים מהכלל בתחום זה (האמנית הקנדית מליסה שיף הציגה לאחרונה בשתי תערוכות בבית התפוצות, טובי קאהן מניו-יורק הציג גם הוא שם, ובנוסף הוא יציג בתערוכת קרן עדי) רק מלמדים על הכלל כולו.

 "שבר ותיקון", תערוכה בעקבות תחרות לפרס עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב, פתיחה: 8.5, בית האמנים, ירושלים (אוצרות: אמילי בילסקי ואביבה קט-מנור, מעצבת: רחל לב)