ביקורת בונה

מבנה המוזיאון החדש לעיצוב בחולון הוא פנינה ארכיטקטונית. הוא כבר הוכר כאחד ההישגים האדריכליים המקוריים ביותר בתקופה האחרונה, והעיצוב שלו מציב אותו ברשימה מכובדת של מבנים ספקטקליים ברחבי העולם. המוזיאון אמנם מנסה להתחבר בצבעו לקצה מבנה המדיטק ולקניון המכוער הסמוך לו, אבל הסביבה הארכיטקטונית הזו רק מבליטה את ייחודו במרחב. מעטפת המבנה מורכבת מרצועות קורטן בגווני חום, אדום וכתום, המונחות זו מעל זו או בנפרד ויוצרות תחושה של תנועה גלית של המעטפת סביב חלליו הפנימיים של המבנה. גווני המעטפת השונים לא נוצרו על ידי צביעה, אלא באמצעות טיפול מיוחד שעברה הפלדה בשמנים ובחומצות (זהירות, לא כדאי להישען על המעטפת - החומרים הללו מלכלכים!). כך ישתנו הגוונים עם הזמן והמבנה ימשיך להתהוות כל העת ואולי גם יזכה להזדקן בכבוד. רצועה נוספת מבטון היא רמפת הליכה, היוצרת חוויית צפייה דינמית על המבנה.

סביבה ארכיטקטונית שמבליטה את ייחודו.מוזיאון העיצוב בחולון (צילום: אלעד שריג) המבנה תוכנן ברוח עכשווית, המתאפיינת בהדגשת הרושם, הצורניות והחוויה שמייצר המבנה מעבר לפונקציונליות שלו. כמו מבנים פוסטמודרניים אחרים, גם המוזיאון הזה נדמה לצופה מבחוץ כאובייקט פיסולי ענק. ברחבי העולם נבנים מוזיאונים כאלה - בדרך כלל הם מתוכננים על ידי מגה-ארכיטקטים, וסביבתם, גם אם היא פריפריאלית מאוד, הופכת מיד לאתר עלייה לרגל. דוגמה בולטת לכך היא מוזיאון גוגנהיים, שתוכנן על ידי האדריכל פראנק גארי בעירה בילבאו שבספרד.

לא פעם נראה כי במוזיאונים כאלה המבנה גובר על חלל התצוגה שהוא מכיל, והביקור בתצוגות הופך למשני ביחס לחוויה שמייצר המבנה. המוזיאון לתרבות יהודית בברלין הוא דוגמה מובהקת לכך. המוזיאון תוכנן על ידי האדריכל דניאל ליבסקינד כמונומט זיכרון, ונדמה שהתצוגות בו מהוות בסך הכל תירוץ לשיטוט במרחב. המוזיאון תוכנן כך שאין בו מסלול מעבר מוגדר, במטרה ליצור בלבול בקרב המבקרים. המבנה מעוצב באופן שמדגיש סימבוליקה, אך זו באה על חשבון פונקציונליות והצגת היצירות באופן נוח לצפייה: זוויות חדות במבנה יוצרות חללים אבודים (או לפחות לא נוחים) לשימוש מוזיאלי; חללים במבנה נועדו מראש להיות ריקים כסמל (פשטני משהו) לחורבן וריק; ובמבנה יש מדרגות ומסדרונות ללא מוצא (סמל לריק ולתקיעות, כמובן).

ביקורת דומה עלתה לא פעם גם ביחס למוזיאון גוגנהיים בניו יורק. המוזיאון תוכנן על ידי הארכיטקט פראנק לויד-רייט, ובזכות הספירליות שלו הוא נחשב במשך שנים ל"מבנה חי", המייצר תחושות של דינמיות וחיוניות. אלא שחלל הפנים הספירלי במוזיאון צר מדי ואין בו מרחב לצפייה ראויה. החלל הזה נתפס בעת האחרונה גם כאבסולוטי ואוטוקרטי, כיוון שהוא  מאפשר רק זרימה לינארית של המבקרים מתחילתו עד סופו (או להפך), אבל אינו מאפשר יצירת מערכת של תצוגה מוזיאלית מורכבת, שבה גם המבקר שותף בהחלטה כיצד לצפות בתצוגה.

כך גם לגבי פנים המבנה החדש שתכננה זהא חדיד למוזיאון לאמנות המאה ה-21 ברומא (שייפתח במאי 2010). הוא אמנם שומר על המינימליזם שמאפיין את המעטפת החיצונית שלו, אבל מעלה תהיות לגבי הפונקציונליות שלו כמרחב תצוגה.

לעומת אלה ניתן לציין את המבנה של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק  (MoMA), שתכנן מחדש האדריכל היפני יושיו טאניגוצ'י ונפתח לקהל בשנת 2004. החללים במוזיאון נפתחים זה אל זה בכיוונים ובאופנים שונים, עובדה המאפשרת  למבקרים שליטה מסוימת בסדר הביקור במקום. 

שני מבנים נפרדים (צילום: יעל פינקוס)
תחושת שניות

המבנה שעיצבו רון ארד וצוות משרדו חף מבעיות אלה. למעשה, מדובר בשני מבנים נפרדים: מערכת ספירלות חיצונית ומבנה בטון פנימי. בתוך הספירלות המקיפות את הבניין יש שני חללי תצוגה לא מתחכמים, שקטים, פשוטים ופונקציונליים, והמבנה עצמו לא מסיט את תשומת הלב או מאפיל על העבודות המוצגות. בנוסף, חלל המבנה בנוי ממארג של קורות וללא עמודי תמיכה, והדבר מאפשר לאור טבעי לחדור בצורה מבוקרת לחלל הקומה העליונה.

עיצוב זה מנוגד מאוד לחללים שעיצב ארד לתערוכות היחיד הגדולות שהציג במוזיאונים מובילים בעבר, שם הוצגו גם דגמים של המוזיאון. בתערוכות שלו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), במרכז פומפידו בפריז ובמרכז האמנות של הברביקן בלונדון טופל החלל בפומפוזיות, והאפיל במידה רבה על  האובייקטים המוצגים בו. התוצאה הפכה את חוויית הצפייה, לטוב ולמוטב, למשהו כולל, מעבר לאובייקטי העיצוב שהוצגו בחלל. "קליפת" המבנה בחולון מזכירה את עיצובי התערוכות של ארד בכך שהיא לא מצייתת לחוקי הפנים של הבניין.  

אלא שהביקור במוזיאון יוצר תחושת  שניות: מחד, מעטפת ראווה ייחודית עם מבואות וחדרי שירות המשתלבים בה ומוגדרים על ידה, ומאידך, חללי תצוגה סטנדרטיים לחלוטין. הדינמיות שמאפיינת את המבנה מבחוץ נמוגה בחללי התצוגה הפנימיים, וכך עולה שאלת "הקנקן" לעומת "מה שיש בתוכו". אמנם החוויה הכוללת שמייצר המוזיאון אינה יוצרת דיסהרמוניה, למרות השוני הבולט כל כך בין הפנים לחוץ, אבל היא מעלה תהיות אם לא כדאי היה לנסות ליצור מבנה ש"תוכו כברו"; אם לא ראוי שעיצוב החוץ יהדהד גם בפנים ויציע מרחב חדש ולא טיפוסי  לתצוגה. הבחירה לנתק בין מעטפת המבנה לחללי התצוגה יצרה מצב שבו המעטפת המבנה הפכה לאובייקט קישוטי בלבד.

תצוגה מרתקת. מתוך התערוכה "מצב הדברים - עיצוב והמאה ה-21" (צילום: אלעד שריג) תערוכת הפתיחה של המוזיאון נקראת "מצב הדברים - עיצוב והמאה ה-21"  (אוצרים: ברברה בלומיק, ג'ולי לסקי, אריק צ'ן וגארת' ווקר). היא מחולקת לשמונה תמות עיקריות המעסיקות את עולם העיצוב העכשווי, ומציגה בצורה מרתקת עיצובים חדשים שמאפיינים את תרבות זמננו מעצם העובדה שהם יכלו להיווצר אך ורק היום. יש לקוות שהמוזיאון ישכיל לשלב בין תצוגת יצירות בינלאומיות לתצוגות עיצוב מוצר מקומי, וגם אם אין מאפיינים מוגדרים לעיצוב הנוצר בישראל (כפי שנטען לא פעם), הוא ישים על סדר יומו גם שאלות מקומיות.

* תודה לאחותי, אסתר שפרבר (משרד אדריכלים ,ST ניו יורק), על הערותיה המועילות.