התערוכה "Reinventing Ritual" (אוצר: דניאל בלאסקו; Daniel Belasco), המוצגת כעת במוזיאון היהודי בניו יורק, היא אחת התערוכות החשובות שהציג המוזיאון אי פעם, לאחר שנים של מבט בוחן ביצירה היהודית המתהווה. נושא התערוכה מתחבר לנקודת מפנה תמטית בשדה האמנות העכשווית - החיבור בין אמנות לדת, שהיה נושא שולי ומודר שלא נדון בעבר, אך זוכה בשנים האחרונות לנראות בתערוכות רחבות ממדים בעולם.
עבודה של מילה טניה גריבל (מתוך התערוכה) בין יודאיקה לאמנות
התערוכה, הבוחנת את אביזרי הפולחן והטקסים ביהדות מנקודת מבט אמנותית עכשווית, מחולקת לארבעה שערים מרכזיים לפולחן היהודי: כיסוי, הכלה, חשיבה ובנייה ולימוד. העבודות בתצוגה עוסקות בשאלות על אודות בניית זהות באמצעות דימויים שמושפעים משלל תפיסות עולם וסוגיות שמעסיקות יוצרים בזמננו: פמיניזם, רב-תרבותיות ואיכות הסביבה.
אלא שלמעשה זוהי תערוכה מוחמצת. בראש ובראשונה, הצבת העבודות בחלל סתמית ואינה יוצרת חוויה קוהרנטית, שיש בה מעבר להקבץ עבודות המוצבות בחלל. לכן התערוכה הזאת היא מסוג התצוגות שהקטלוג שלהן מחכים, ממצה ומרשים יותר מאשר הצפייה בעבודות המוצבות בחלל עצמו.
נקודת הכשל המרכזית בתערוכה קשורה לעירוב בין יצירות מתחום עיצוב המוצר המיועד לריטואלים דתיים ("יודאיקה") לבין יצירות אמנות. לכאורה, העירוב הוא אקט אוצרותי שמבקש לשבור את הדיכוטומיה בין אמנות לעיצוב, אלא שלמעשה, מבט כולל בתערוכה מגלה שהדיכוטומיה לא נשחקה, והיודאיקה ועבודות האמנות עדיין מונגדות זו לזו.
ההנגדה הזאת מתבטאת בכך שעבודות האמנות הלא-שימושית מאתגרות וחתרניות, ולעומתן עבודות היודאיקה שנבחרו לתערוכה מכילות בעיקר טוויסטים, שרבים מהם נותרים בגדר קוריוז בלבד. הכללתן בתצוגה של עבודות יודאיקה שרובן אינן משדדות מערכות ואינן מעלות תובנות חדשות על הקשר שבין תרבות עכשווית לריטואל מסורתי מעידה על קו אוצרותי שמרני למדי. כך, למשל, החנוכייה שעיצב קארים ראשיד - העיצוב בסך הכל יפה ומעניין והשימוש בחומרים ובצורות לא מסורתי, אבל אין בעבודה הרבה מעבר לכך. העיצוב אינו מנסה לחדש או להמציא מחדש את מערכת הפולחן, כמתבקש משם התערוכה (אם כי השימוש בחנוכייה לא סטנדרטית משפיע מטבעו על תפיסת המצווה והחג). המרת עור הבהמה, שממנו מיוצרים באופן מסורתי התפילין, בבד סאטן רך וידידותי בעבודה של עיינה פרידמן (2002) - יצירה פמיניסטית עכשווית, שאין כל מניעה שתשמש אובייקט ריטואלי בעולם יהודי לא-אורתודקסי מתחדש - היתה יכולה להתאים יותר ליומרה הלא ממומשת, המתבטאת בשם התערוכה, "Reinventing Ritual".
לא מצליח לחדש. קארים רשיד
תנועת הזמן
אחת היצירות המוצגות בתערוכה ובכל זאת מטשטשות את התיחום בין עיצוב לאמנות היא העבודה של האמן האמריקאי טובי קהאן (Tobi Kahn). קאהן מייצר אובייקטים טקסיים שעניינם עיצוב חלל ומקום מקודשים. העבודה נסמכת על ריבוע גריד (המתייחס למושג הגריד המודרני) ומתכתבת עם עבודתה של האמנית האמריקאית לואיס נבלסון (;Louise Nevelson 1988-1899). לריבועי הגריד שיוצרים את מסגרת העבודה מותאמות יתדות המזכירות בתי רעפים. כל יתד מציינת יום וכל אובייקט כזה הוא ייחודי ושונה מהאחרים. השיבוץ של החתיכות הקמורות בגריד מעניק למסגרת השטוחה עומק ומבע של תנועה - תנועת הזמן. הלוח של קהאן, שבו בכל יום נוספת או מוסרת אחת היתדות, מתקשר ללוחות מסורתיים המיועדים לספירת העומר. אך בניגוד ללוח המסורתי, בעבודה של קהאן מתאפשרת נראות לכל הימים בכל שלב נתון של תקופת הספירה. גרסת ענק מרשימה יותר של העבודה מוצגת כעת בתערוכת יחיד במוזיאון הנוצרי MOBIA בניו יורק. גרסה נוספת, קטנה יותר, מוצגת בתערוכת הקבע במוזיאון וולפסון בהיכל שלמה בירושלים, אך שם היא נבלעת בתצוגה האינטנסיבית והדחוסה.
חבל שתחום המיצג נעדר מהתערוכה, משום שתחום זה מתכתב עם הפולחן יותר מכל ויכול להפרות את השיח הדתי, או לכל הפחות לאתגר אותו. למעשה, כבר בתחילת המאה העשרים חשפו מופעי מיצג את הנטייה של אמנים לטקסים דתיים. הרמן ניטש האוסטרי, לדוגמה, דגל בתפיסות רדיקליות והשתמש במאפיינים פולחניים ובאקסטזה. מכיוון אחר ניסה יוזף בויס לכונן שפה חדשה, המנכיחה אתוס רוחני שמאני, ובעקבותיו צעדו גם אמנים ישראלים רבים.
מערער על חלוקות מסורתיות. טובי קהאן כיום, אמנים רבים משתמשים בפרקטיקות שמקורן בפולחן ובפעולות טקסיות אחרות. בהקשר היהודי נזכיר, לדוגמה, את פעילותו הענפה של עמיחי לאו-לביא במסגרת המוסד "Storah Telling" ("סיפור סיפורי התורה"; המילים "סטורי" ו"תורה" חוברו יחד) שהקים בניו יורק, המקדם תרבות יהודית באמצעות מיצגים תיאטרליים מקוריים. ההופעות שלו משלבות שיעור תורני בהופעת דראג שבה הוא מגלם דמות של רבנית (Rebbetzin), מחנכת וקבליסטית. בחג השבועות האחרון (2009) הציגו תלמידי הסדנאות של לאו-לביא מיצגים בבתי כנסת בירושלים כחלק ממסגרת התפילה או בשעת קריאת התורה.
בדומה, סופרת הסת"ם ג'ולי זלצר (Julie Seltzer) כותבת כעת ספר תורה במסגרת מיצג בשם "As It Is Written: Project 304,805" במוזיאון היהודי בסן פרנסיסקו. גם בישראל הופך התיאטרון לאחרונה לכלי פרשני ודתי, לעתים כאמצעי חדש וכהרחבה למושג "תלמוד תורה".
הקשר חדש, משמעות חדשה
אך על אף תחושת ההחמצה, חשיבותה של התערוכה הזאת גדולה משום שהיא מקדמת את הקשב לתהליכים יצירתיים שיכולים לאתגר את שדה האמנות וליצירות שיאתגרו תחומי תוכן אחרים, בעיקר דתיים.
בתערוכה מוצג סרט מעניין, שבו מציגים כמה אמנים את עבודתם באינטראקציה עם רבנים. הרב והרבַּה בסרט דנים במשמעות היצירות, שנוסכות ביהדות ממד לא מקובע, חי ומתפתח, ובאפשרות שלהן להוות סמן מאתגר לעידן שבו שדה האמנות ועולם הדתי מפרים זה את זה. נוסף לכך, הכיתובים לצד העבודות משלבים הסברים על העבודות עצמן וסקירות קצרות הנוגעות לריטואל העומד בבסיסן, ושילוב זה מוסיף להפריה בין התחומים.
כמו כן, התערוכה מראה כיצד הקשר חדש יכול ליצוק משמעות רעננה בעבודה מוכרת. העבודה "Day Done" של סיגלית לנדאו, למשל, לרוב לא נידונה בארץ בהקשר סוציו-יהודי, אבל בחו"ל וגם בתערוכה המדוברת - זה מקומה. גם בתערוכת היחיד שהציגה לנדאו ב- MoMa(המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק) בשנה שעברה, העבודה הזאת מושמעה בהקשר של זיכרון החורבן והמנהג היהודי הנקשר בו. עבודות רבות של לנדאו מתקשרות לשיח של תרבות יהודית, אלא שהשיח המקומי מעדיף להדחיק אספקט זה.
גם השילוב המבורך שבין הצגתם של יוצרים יהודים מהארץ ומהעולם בתערוכה אחת יכול לאתגר את שדה האמנות הישראלי. שילוב זה מאיר את העובדה שרוב האמנים הלא-ישראלים המציגים בתערוכה אינם מוכרים כמעט בארץ ומעולם לא הוצגו כאן, למרות שחלקם הם מהיוצרים הבולטים ביותר בקרב יהדות ארה"ב. לרוב הדבר נובע ממחסור בתקציבים, אבל העניין קשור גם בחוסר ההתעניינות וביחס החשדני של אוצרים, בעלי עמדה ומוסדות אמנות בישראל ביחס לתמות הנוגעות בזהות יהודית. המרחק שבין השיח המקובל בארץ לזה המקובל בחו"ל מתחדד במיוחד על רקע תצוגות מעין אלה, שבהן היוצרים קוראים תיגר על התפיסה המקובלת בעולם האמנות הישראלי, המפרידה בין דתיות לחילוניות.
"Reinventing Ritual: Contemporary Art and Design for Jewish Life", המוזיאון היהודי ניו יורק , 2009 (אוצר: דניאל בלאסקו).
תודה לצחי מזומן, שעזר בכתיבת המאמר.
Model.Data.ShopItem : 0
8
