הדיון בזהויות מיניות ומגדריות במסגרת שיח האורתודוקסיה המודרנית בישראל הוא אולי הביטוי החתרני, הרענן והמאתגר ביותר של יהדות זמננו. מדובר במהלך דרמטי: נושא שבעבר הודר והודחק מהפרהסיה הדתית הפך בתוך שנים אחדות לנושא לגיטימי שנדון בפורומים שונים.
באור ולא בצל
הנראות הציבורית של להט"בים (לסביות, הומוסקסואלים, טראנסג'נדרים ובי-סקסואלים) דתיים החלה עם חדירת האינטרנט לחברה הישראלית. תחילה היו אלה פורומים וחדרי דיון בפורטלים ישראליים מובילים שגילו את הסוד: יש לסביות והומואים דתיים. החל מסוף שנות התשעים נפתחו באתרים וואלה! תפוז, נענע ואחרים פורומים שיועדו ללסביות דתיות, להומואים דתיים או לשתי הקבוצות יחד, והיוו במה לדיונים ומקום מפגש ותמיכה. האינטרנט שימש ככלי העצמה לצעירים ומבוגרים, שנחלצו מהבדידות שהיתה מנת חלקם עד אז. הפורומים האלה הולידו את ההתארגנויות הקבוצתיות הראשונות של לסביות והומואים דתיים, שמהן צמחו מאוחר יותר קבוצות חברתיות וקבוצות תמיכה מחוץ לאינטרנט.
ההתארגנויות האלה יועדו להומואים ולסביות בלבד, אך כמעט במקביל להקמתן התחיל הדיון בחברה הדתית. המאמר הראשון שפורסם בבמה דתית היה, ככל הנראה, מאמרו של הרב רונן לוביץ', שפורסם בכתב העת "דעות". לוביץ' קרא לצעירים בעלי נטיות הומוסקסואליות לא לנטוש את שמירת המצוות, וקבע שהיחס של החברה הדתית אל הומוסקסואלים צריך להיות סובלני, בדומה לדרך שהחברה הזאת מתייחסת לעוברי עבירה אחרים וליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. בהמשך פורסמו מאמרים שהציגו שלל גישות נוספות, מקרבות ומרחיקות, וכתבות שסיקרו את העולם הלהט"בי הדתי המתפתח. עם הזמן נחשפה גם העובדה שחלק נכבד מהשאלות שמופנות לרבנים דרך האינטרנט עוסקות במיניות ובמין בכלל, ובהומוסקסואליות בפרט.
יוצר: דרור
הסרט התיעודי "לפניך ברעדה" של הבמאי: שמחה סנדי דובובסקי, (2001), שעסק בהומואים ולסביות דתיות, הציג, לראשונה על המסך הגדול, גישות רבניות מודרניות לנושא. הסרט כולל סיפורים אישיים רבי-עוצמה, שמייצגים את החוויות של הומואים ולסביות בקהילה הדתית (בעיקר בארצות הברית), ולצד אלה מופיעים רבנים אחדים ומרואיינים אחרים. הרב שלמה ריסקין, רב היישוב אפרת, אמר בסרט שאמנם המקרא הגדיר משכב זכר כ"תועבה", אבל חז"ל עמעמו את שאט הנפש שהביטוי טומן בחובו, בדורשם אותו "טועה אתה בה".
בשלהי שנת 2004 יצא לאור סרטה של אילאיל אלכסנדר, "את שאהבה נפשי", שעסק בשלוש לסביות ישראליות דתיות. הצפייה בסרט מלמדת כמה מהר השתנתה המציאות: בארבע השנים שחלפו מאז יצא "לפניך ברעדה" נוצר אקלים חברתי שאִפשר לנשים בסרטה של אלכסנדר להתראיין בגלוי ולתאר חיים קשים פחות מאלה שמתוארים בסרטו של דובובסקי.
שיח של קבלה
קצרה היריעה מלתאר את ההתפתחויות המשמעותיות הנוספות שחלו בשנים האחרונות, אך קשה להחמיץ את הדיון הער בנושא, המתקיים לאחרונה במגוון רחב של במות הציונות הדתית. השיח מגוון: בקצה האחד שלו נמצאים רבנים המכוונים ל"טיפולי המרה" ולשינוי אוריינטציה מינית "הפוכה", כלשונם; בקצה האחר נמצאים מאמריהם של רבנים ומנהיגים אחרים, המצדדים בשיח של קבלה עצמית ובהשתלבות של הומואים ולסביות בחברה הדתית, על כל המשמעויות החברתית הנובעות מקבלתה של הזהות המינית האחרת כאופציה לגיטימית בחברה. כל אלה תרמו רבות להעברת הנושא למרכז השיח.
יוצרת: דינה לאחרונה, בקיץ 2008, הרצה הרב יעקב מדן, מראשי ישיבת ההסדר באלון שבות, בכנס של הארגונים "חברותא", "הוד" ו"בת קול". מדבריו השתמעה קריאה להומואים לצאת מהארון ולהשתלב כבעלי נטיות אחרות בחברת המיינסטרים הדתית. הרב מדן גם כיוון את חברת הרוב לשיח קהילתי חם, מחבק ואוהב ביחסה לאחרים אלה.
עוד קודם לכן התראיינה חנה קהת, מראשי הארגון הפמיניסטי-דתי "קולך", והדגישה כי בתורה יש איסור על משכב זכר, ולא על יחסים בין שתי נשים. "לסביות היא בכלל לא בעיה מבחינה דתית, ואני מאוד מעריכה את קבוצת הלסביות הדתיות 'בת קול', שיצרה מסגרת לתמיכה ועזרה הדדית לכל הנפשות הבודדות הללו, שלפני כן היו שרויות באומללות רבה", אמרה קהת. ביחס להומוסקסואליות בכלל אמרה קהת שזהות חד-מינית היא עניין שלא הוזכר בתורה. "צריך לראות את הנושא הזה בעין חיובית ונייטרלית. זה עניין שדורש חשיבה חדשה".
עם זאת, יש לסייג ולומר כי השיח הזה נמצא עדיין בחיתוליו. העיסוק המגדרי הנובע מהתיאוריה הקווירית הוא למעשה ענף שהתפתח מתוך החשיבה הפמיניסטית, אלא שבתחום הפמיניזם הדתי מעדיפות רוב המנהיגות האורתודוקסיות לבדל את עצמן מהשיח הקווירי ולהפריד בין התחומים, מחשש שיקוטלגו כתנועה רדיקלית המבקשת לשבור את הכלים.
מבט מבחוץ, מבט מבפנים
לעומת הפתיחות היחסית בשיח הרבני, שדה האמנות המקומית (המצומצם מאוד), המציג וממשמע את היצירה שנוצרת בהקשר היהודי, נותר אדיש או מתנגד לנושא. בשונה מהשיח היהודי בארצות הברית, שם האמנות הקווירית נחגגת כענף של דיון בזהות יהודית חדשה (ולרוב לא ממסדית), הנושאים הללו מודרים דרך קבע מהשיח הישראלי, שלא כמו נושאים פמיניסטיים שכבר נדונים ומוצגים כאן. שיח זה לא מתרחש במוסדות המציגים דרך קבע אמנות בהקשר יהודי מובחן, כמו מוזיאון וולפסון בהיכל שלמה בירושלים, בית התפוצות או הגלריה האחרת, שהציגה אמנות של יוצרים מהמגזר הדתי במשך שנים.
גם תערוכות המכוונות למפות את תחיית היהדות באמנות המקומית לא נוגעות לרוב בנקודה הזאת. אירוני הדבר שעולם האמנות, שנתפס לא אחת כפלורליסטי במהותו וכמכוון לאוונגרד או ל"תיקון עולם", לא תרם מאומה לפריצת הגבולות בתחום זה.
בתערוכה "יוצאים מארון הקודש: על יופי, אמונה וזהות", המוצגת במרכז הקהילתי - הדסה בירושלים, מציגים 14 יוצרים, רובם בתחילת דרכם האמנותית וכולם גייז בוגרי החינוך הדתי.
רבנית ישרת דרך. עמיחי לאו- לביא
עמיחי לאו-לביא,הפועל בניו יורק, הוא אמן במה, שייסד את המוסד Storah Telling ("סיפור סיפורי התורה"; המילים "story" ו"תורה" חוברו יחד) ומקדם תרבות יהודית באמצעות מיצגים תיאטרליים מקוריים. בהופעת הדראג שלו יצר את דמותה של הרבנית (Rebbetzin), המחנכת והקבליסטית הדסה גרוס בת ה-75. בשיעורי התורה שלו, הדמות מהלכת על הגבול שבין פארודיה לרצינות גמורה - רגע אחד היא דמות מוטרפת של גבר המחופש לרבנית עם חיים פיקטיביים ובדיחות גסות, ובמשנהו היא רבנית ישרת דרך, המתפלפלת ומטיפה לחיים יהודיים כשרים. בתערוכה יוצגו שני צילומים מהופעות הדראג הללו.
"דוד ואני". אביגיל שפרבר
אביגיל שפרבר היא יוצרת קולנוע, במאית וצלמת, שייסדה את ארגון הלסביות הדתיות "בת קול". ביצירה "דוד ואני" משתמשת שפרבר בחומרים ביוגרפיים - צילומי ילדוּת שצילמה אמה כשחמדה לצון והחליפה את בגדיה בבגדי אחיה: האח לבוש בבגדי בת, והיא עצמה בבגדי בן. התקתם של חומרים ביוגרפיים והעברתם לתצוגה במסגרת אמנותית, כמו גם ההיפוך המגדרי, מעלים שאלות ביחס לזהות מגדרית כקטגוריה טבעית או חברתית, במיוחד על רקע ההווי והחברה הדתית, שבהם אבחנות נוקשות מבנות את השיח המגדרי.
"כבר בגיל ארבע הבנתי את מקומנו השונה בבית הכנסת", מספרת שפרבר. "כבר אז חשתי באופן אינטואיטיבי שמקומי לצד אבא בעזרת גברים זמני, ובקרוב אצטרך לעבור אחורה, לשוליים, אל מאחורי הווילון. לעומת זאת, כבר אז היו לאחי תשמישי קדושה, כמו כיפה וציצית, ולי לא!".
עבודתו של אלעד ליפשיץ
אלעד ליפשיץ הוא מאייר ומעצב גרפי, בוגר המחלקה לעיצוב והפקות דפוס במכללת הדסה. בצילום הפואטי שלו מוצגות ידיים מסוללות בחבלים שניצבות בתנוחה לא נוחה על רצפת בטון מוכתמת. לצד הידיים יש קיר מצופה דפי תווים. בעבודה צורפו זה לזה אלמנטים חידתיים במקצת: פינה, ידיים, חבל רפיה ורצפה. המבט מלמעלה מעלה דימוי מטאפורי לשיר הלל. מאוגדת בפרטיטורה של עקדה, היצירה כמו שואלת: מי הוא זה ששירת חייו המוכתמת מצלה על ידיו?
יצירה אחרת שמציג ליפשיץ בתערוכה היא התמונה "כמוני, מסיכה", שמציגה אדם מביט במראה כשהוא מסיר תחפושת או איפור. התחפושת, ההתאפרות ובמיוחד הסרת המסיכות משמשות כאן בהקשר של הארון המפורסם, שתפס בשיח הקווירי מקום רחב, שהולך ומצטמצם באחרונה.
הסעודה האחרונה. יצחק רונן
יצחק רונן הוא מעצב תפאורה שלמד עיצוב תעשייתי בבצלאל. הפרפראזה הנפוצה של התכתבות עם "הסעודה האחרונה" עולה כאן בדמות החילוני, היושב לפני חבורת גברים דתיים. האמן רואה בתצלום מעין הד לסיפור יוסף ואחיו, ופסי הדקורציה של האולם שבו צולמה הסצינה והפסים על חולצתה של הדמות המרכזית ביצירה אכן מהדהדים את הפסים של כתונת יוסף. העבודה צולמה באולם הכניסה של היכל שלמה בירושלים, בניין ששימש בעבר כמשכן הרבנות הראשית. עובדה זו נוסכת ביצירה רובדי משמעות נוספים. "יוסף הוא מניפולטור", אומר רונן. "דרכו אני עוסק ביכולת לראות את התרבות דרך משקפיים של מישהו מבחוץ, אבל גם כאחד שהיה שם פעם, שיכול לשחק בפרטים הכי קטנים, אלה שלכאורה לא ממש חשובים אבל עושים את ההבדל".
תפילין וגאווה
השימוש בחפצים ובדימויים מתחום היודאיקה באמנות העכשווית, משמש מוטיב רדיקלי חתרני, והוא אף אחד המוקדים המרכזיים של שיח האמנות היהודי העכשווי. בהקשר זה בולטות התפילין כתשמיש קדושה שנעשה בו שימוש רב באמנות הישראלית, הן כאמצעי לדיון ביחסים בין עבר מסורתי להווה חילוני, הן כאמצעי התרסה נגד הדת, ולפעמים גם כהמשך לרוח מסורתית. גם השיח האמנותי הפמיניסטי מרבה בשימוש בתמה זאת.
בצילום של רוני סטודנטית לאדריכלות במכון אבני, המכללה לאמנות ועיצוב, ובוגרת בית הספר לאמנויות בתל אביב - נראית נערה שמשחקת במעין קובייה או בית תפילין ענק, ומכניסה לתוכו "פרשיות" בדמות דגל הגאווה הצבעוני. "אות" התפילין נארג כאן בסימן היכר לזהות אישית מובחנת. "התמונות האלה הן טעימה קטנה מהתהליך הארוך של פרויקט 'פורטרט עצמי', מסע ההיכרות שלי עם עצמי: היכרות עם החלקים, הכאבים, התחושות והחוויות שלי", מספרת היוצרת.
ה"ארון" המטאפורי מקבל ביטוי כפריט יודאיקה בכלי בשמים להבדלה, המעוטר במילה "שקרנית", שיצרה דינה ברמן, בוגרת בצלאל. החפץ הריטואלי המסורתי, שמיועד לטקס ההבדלה, הוא מעין בית או מגדל מפואר. בית זה מקבל כאן משמעות בהקשר של הרצון ליצור "קן" סטנדרטי, על אף המשטור שתמה זאת טומנת בחובה. כאן ההבדלה היא בין המותר לאסור ובין המקובל לנדחה.
חיים אלבום הוא במאי ותסריטאיבוגר בית הספר לקולנוע מעלה, שנבחר לאחרונה לאחד הבמאים הצעירים המבטיחים בישראל. "ואהבת" - סרט הביכורים שלו, שזכה בפרסים רבים - מספר את סיפורו של בחור ישיבה המנסה לשנות את נטייתו ההומוסקסואלית באמצעות ארבעים ימים של תיקון כללי, סיגופים וצומות. כשחוזר לישיבה אהוב לבו של הגיבור, עולות מחדש השאלות והטענות שיש לו כלפי עצמו וכלפי אלוהים. הסרט מבוסס על סיפורו האישי של הבמאי, שבעקבות הסרט "יצא מהארון". בתערוכה יציג אלבום טריילר של הסרט.
בתערוכה מציגים גם זהר ויימן-קלמן, דרור, אבי רוז ויוצרים אחרים, שביקשו להישאר בעילום שם.
כמו תערוכות אחרות שמוצגות בזמן האחרון ועוסקות במגדר בהקשר הקווירי, גם זוהי תצוגה "קהילתית", שהתארגנה בשיטת "חבר מביא חבר" והיא חסרת תזה אוצרותית ברורה ומובחנת. כך נעדרים מרשימת האמנים שיציגו בתערוכה האמנים הדתיים הבולטים ביותר בתחום, כגון רפי דייגי ובנימין רייך. גם כמה נושאים ותמות מרכזיות לא יועלו בתערוכה: לדוגמה, השיח סביב דתיות מזרחית בהקשרה הקווירי - שיח שיש לו ביטוי ביצירה העכשווית המקומית (ז'וזף דדון, איציק בדש ואחרים) - לא עולה כאן כלל. דומה כי ראוי להתייחס לתופעה של תערוכות אלה בעיקר כאקט של אקטיביזם קהילתי בעולם הקווירי, ולא כענף מתהווה במסגרת שיח האמנות המקומי.
"יוצאים מארון הקודש: על יופי, אמונה וזהות". אוצרת: עופרה צוקר. המרכז הקהילתי - מרכז המגשימים הדסה, רח' דור דור ודורשיו 7א', ירושלים. פתיחה: שלישי, 17.3.2009; נעילה: ראשון, 26.4.2009
Model.Data.ShopItem : 0
8
