שארית היום

רבות מעבודותיה של האמנית סיגלית לנדאו עוסקות בזיכרון ובזמן. עבודת הוידיאו "Day Done", המוצגת עתה כחלק מתערוכת היחיד שלה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מאזכרת - כפי שנכתב בטקסט המלווה - מנהג יהודי קדום, המכוון לזיכרון החורבן: "כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט [לא מסוייד]. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח" (תלמוד בבלי בבא בתרא דף ס עמוד ב).

תבנית של זיכרון וכאב. מתוך העבודה "Dead See"

המנהג העממי החליף את חוסר הסיוד בצביעה בצבע שחור: "ויש מקומות שעושין שחור וכותבין 'זכר לחורבן'". מנהג זה אף קיבל ביטוי לירי, במבנים שונים בהם נכתב על הקיר כנגד הפתח "שחור על לבן - זכר לחורבן".

המצלמה של לנדאו מתעדת את צביעתו של קיר חיצוני בבית ישן בדרום תל אביב, כשבְּרקע הבניין המתפורר נראה מבנה רב קומות. הצַבָּע נמצא בתוך הבית, מושיט ידיו מבעד לחלון, נשען החוצה, וצובע סביבו מעגל. העבודה נעה שוב ושוב בין יום ללילה, במעגל אינסופי שבין חלקיו עושה הצבּע הפסקות קצרות לעישון סיגריה. "ויהי ערב ויהי בוקר" - ביום הקיר נצבע בשחור, ובלילה בלבן. חוקרי המנהג המקורי הסבירו אותו ברצון "לצאת ידי חובת כל הדעות", ובדומה לכך מתקיים כאן זיכרון לשני המנהגים השונים – הקיר נצבע בשחור ואחר כך בלבן, וחוזר חלילה.

בשונה מהמנהג המסורתי, המתייחס לצביעת פנים הבית, מתיקה לנדאו את הצביעה אל החוץ. בנוסף לכך, פעולת הצביעה כאן מותקת גם מהסדר האסתטי (כחלק מפעולת אמנות) לסדר הדיקורסיבי (פעולת צביעת בית פשוטה). 

הצובע - שאולי הוא האמנית עצמה - ניצב במרכז ריבוע החלון המוקף במעגל של צבע. פעולת הושטת היד החוצה והמעגל שנוצר בעקבות הצביעה מייצרים דימויים של שעון, שמחוגיו הם ידי הצבּע-אמן. זיכרון הזמן מתבטא כאן בגוף.

תבנית של זיכרון וכאב 

כתר קוצים. לנדאו כל עבודות הוידיאו המוצגות בתערוכה עוסקות בדרכים שונות בגוף, בכאב ובכיליון, בתבנית של מעגל מתפתל החוזר על עצמו. בעבודה "הולה-הופ עם חוט תיל" נראית האמנית על חוף הים כשהיא מחוללת ומגלגלת סביב גופה העירום חישוק לחיזוק שריר הבטן - אלא שהחישוק עשוי מתיל פוצע. גופה המדמם של האמנית מזכיר כתר קוצים, ומייצר מטפורה שמחברת בין סבל, כאב וגבורה דתית.

העבודה "Dead See" צולמה ממנוף גבוה, ובה נראה גופה של האמנית שט במעגל אבטיחים הצף בים המלח. כמה מהאבטיחים בקועים, והבשרניות האדומה שלהם מאזכרת סטיגמטות השטות בים של שלווה רוחנית.

גם בעבודה "Day Done" הופך הגוף שבמרכז החלון לתבנית של זיכרון וכאב. על הקיר החיצוני של הבית, שנראה כחורבה, יש בסופו של התהליך כתם ענק, המשכיח את המראה הכללי של הבניין, שהוא מוזנח ולא מלבב.

העולם היהודי המסורתי - כמו גם עולמות דתיים אחרים - כורך את העבר בהווה ומבליע את הזמן בתוך הנצח. כהמשך לתפיסה זו, גם בעבודתה של לנדאו מועבר זיכרון החורבן מימים רחוקים לעולם עכשווי קונקרטי: החורבן בעבר והמנהגים לזכרו נארגים במציאות עלובה - בניין מכוער בן ימינו - ופעולת הצביעה, המאזכרת מנהג מסורתי שנועד להבניית הזיכרון, מייצרת קונסטרוקציה של זיכרון, שחותרת תחת הזיכרון. 

סיגלית לנדאו, "Day Done", עבודת וידיאו, 2007. העבודה מוצגת בתערוכת היחיד של האמנית, "Projects 87- Cycle Spun", במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. 

Model.Data.ShopItem : 0 8