יורה לכל הכיוונים. "עבודה ערבית" שוב כאן, והיא כאן כדי להישאר. בפתח עונתה השלישית, וכשעונה רביעית כבר נכתבת, "עבודה ערבית" היא לא אנקדוטה חולפת בטלוויזיה הישראלית. היא יותר קרובה להיות ציון דרך. זה לא אומר שאנחנו צפויים למבול של סדרות ישראליות-ערביות - אין שום חשש כזה - אבל "עבודה ערבית" מפלסת את דרכה לקנון הסיטקומי המצומצם של הטלוויזיה בישראל, נדחסת בין "קרובים קרובים" האגדית ל"החיים זה לא הכל" המצליחה.
קראו את המשפט הזה שוב, ואולי תוכלו לעמוד על גודל ההישג. צריך להוסיף ש"עבודה ערבית" משודרת בפריים טיים של הערוץ הנצפה במדינה, בגוף השידור החזק במדינה, בזנבה של תוכנית הבידור המצליחה במדינה. צריך לציין שהיא נהנית מאהדת המבקרים והקהל כאחד. וצריך להזכיר עוד כמה עובדות: למשל, ש"עבודה ערבית" היא סדרה שעוסקת בחייו של ערבי; למשל, ש"עבודה ערבית" עוסקת בנושאים שמעסיקים ערבים; למשל, ש"עבודה ערבית" עוסקת בנושאים שנחשבים לקונטרוברסליים (בלשון המעטה) בחברה הישראלית, כמו נישואי תערובת בין-גזעיים ונכבה; למשל, ש"עבודה ערבית" דוברת בחלק ניכר מזמנה ערבית. כל אלה הופכים את ההישג לפנומנלי.
כש"עבודה ערבית" תגיע לעונתה הרביעית, היא תחלוף על פני הישגה המרשים של "המסעדה הגדולה", שהיתה הסדרה הערבית המצליחה ביותר על מסכינו. אבל "המסעדה הגדולה" עשתה את זה בימי הערוץ היחיד, ו"עבודה ערבית" עושה את זה בימי הטלוויזיה הרב-ערוצית ובעידן הריאליטי. ולא רק ש"עבודה ערבית" היא ללא ספק סדרה טובה מ"המסעדה הגדולה" המיתולוגית, אלא שהיא כבר בליגה משלה. כמו בני סכנין בליגת העל, "עבודה ערבית" כבר משחקת עם היהודים במגרש שלהם. וכמו בני סכנין בגמר גביע המדינה ב-2004 - היא גם מנצחת.
" הגישה המחויכת והאופטימית של קשוע הופכת גם סוגיות נפיצות לדאחקות. אלה דאחקות על חשבונן של החברה הישראלית ושל החברה הערבית, על חשבונם של ימנים ושמאלנים, של יהודים וערבים - אבל בסופו של דבר הן נועדו בעיקר להצחיק. " ההשוואה המוצדקת לסיטקומים העבריים המצליחים "קרובים קרובים" ו"החיים זה לא הכל" הופכת את הצלחתה של הסדרה למרשימה אף יותר. בעוד ששתי הראשונות דיברו אל הצופה באמצעות סיטואציות כל-ישראליות שלקוחות מחייו ומהמציאות הישראלית שהוא מכיר היטב, "עבודה ערבית" מביאה אל המסך סיטואציות שעבור רוב הישראלים הן בגדר הלא נודע. הניסיונות ההתערות בחברה הישראלית, שעוברים כחוט השני בעלילותיו של אמג'ד עליאן (נורמן עיסא הנהדר), הם עניין לא מוכר לרוב המוחלט של צופי הטלוויזיה היהודים. עבור רוב הישראלים, המפגש עם ערבי-ישראלי הוא אגבי במקרה הטוב, לא קיים במקרה הרע, ופוליטי ובלתי אמצעי במקרה הנפוץ. לנקודת מבטו של הערבי-ישראלי בתוך החברה הזו אין כמעט ביטוי בשדרות המרכזיות של החברה והתרבות - וביטוי מצומצם ביותר בתקשורת.
משם הגיע סייד קשוע, יוצר "עבודה ערבית", שהסדרה בנויה בצלמו ומבוססת על טוריו העיתונאיים, חוויותיו ותובנותיו. קשוע הוא עיתונאי וסופר שחי בלב החברה הישראלית - כותב בעברית, עובד בעיתון "הארץ" וגר בשכונה יהודית בירושלים - אבל מהדהד בתוכה את הזהות הערבית שלו. ובעשותו כך - בטוריו, בספריו ובסדרת הטלוויזיה - הוא יורה חצים לכל הכיוונים.
החצים של קשוע לא משוחים ברעל. הם דומים יותר ליתושים - עוקצים, לא נעימים, מטרידים, משאירים סימנים ומגרדים, אבל לא פוצעים ומכאיבים. הגישה המחויכת והאופטימית של קשוע הופכת גם סוגיות נפיצות, ובעיקר סוגיות יום-יומיות לא נפיצות, לדאחקות. אלה דאחקות על חשבונן של החברה הישראלית ושל החברה הערבית, על חשבונם של ימנים ושמאלנים, של יהודים וערבים - אבל בסופו של דבר הן נועדו בעיקר להצחיק. האמירה בפנים, אבל היא לא בוטה ולא מעליבה. היא פשוט מצחיקה.
מנצחת בליגה משלה. צילום יח"צ
העניין הזה גרם לרבים לצאת נגד קשוע. מבקרים ישראלים ואנשי שמאל כועסים על כך שאינו מנצל את הפלטפורמה המשמעותית שבה זכה כדי למתוח ביקורת נוקבת על סוגיות חברתיות חשובות. בחברה הערבית יש מי שרואה בו בוגד. בשתי החברות יש המתייחסים אליו כאל ערבי המחמד של היהודים.
אבל הגישה הזו עושה חטא גדול לקשוע. היא מנסה להפוך את קשוע על כורחו לנושא דגל, לראש החץ של המיעוט הערבי - דבר שאנחנו לא דורשים מאנשי רוח ומגיבורי תרבות ישראלים לעשות בחברתם שלהם (למשל, להוביל את המחאה החברתית). לב כתיבתו של קשוע - היותו ערבי בחברה יהודית - הוא גם אסונו. הוא מבקש להשתחרר מהשליחות שנכפית עליו. הוא מבקש רק להיות כותב מוכשר, מצחיק ואהוד. הנה דבר אחד ש"עבודה ערבית" מלמדת אותנו: הוא מצליח.
