צעד גדול לשרמוטות

"מאמי", אמרה האישה הצעירה שלצידי בטלפון הסלולרי, "אל תשכח את הקניות. אני חייבת לסגור, הגעתי לשרמוטות". ובאלה המילים, סיימה את השיחה והצטרפה לתהלוכה העליזה והצבעונית שעשתה את דרכה לאורך שדרות רוטשילד.


צעדת השרמוטות שהתקיימה בערב יום חמישי בתל אביב היתה שילוב מצמרר של תקווה אדירה וייאוש תהומי. הצעדה היתה למעשה הגירסה הישראלית של פורמט מחאה שהחל בקנדה, בתגובה לתופעה של האשמת קורבנות אונס ש"הביאו על עצמן" את התקיפה המינית עקב לבוש חושפני. המסר במחאה היה ברור: לא משנה מה אישה לובשת, זו לא הזמנה למין. כפי שצעקו לסירוגין הצועדות, "לא זה לא זה לא", בלי קשר לאורך החצאית או לעומק המחשוף. ואגב, לא רק נשים: זכור לי במיוחד הבחור הצעיר שעטף את עצמו בדגל הגאווה בתור חצאית, וצעד עם שלט שעליו התנוססה הכתובת "אני שרמוטה גאה". בשלב מסוים, עובר אורח צעק לעברו כינוי גנאי הומופובי כזה או אחר. "אויש, תנוחי", ענה לו הצעיר העטוף בכל צבעי הקשת, והמשיך לצעוד בשלווה.

עד כמה שזה נשמע מגוחך, ואפילו סקסיסטי להחריד מצדי, החשש הגדול ביותר שלי לפני המצעד היה שהוא יורכב מנשים בלבד, או שיגיעו רק כמה גברים בודדים לתמוך. כל עוד תקיפה מינית של נשים תיחשב ל"בעיה פמיניסטית", היא לא תטופל כראוי. אונס הוא בעיה של כולם, נשים וגברים, סטרייטים והומואים, ודחיקת המחאה לנישה המוכרת והמאוסה כל כך של "נשים לוחמניות והיסטריות" - התייחסות אופיינית, ואינפנטילית, לפמיניסטיות בישראל ובכלל - היתה גוזרת עליה מוות בטרם עת. לשמחתי האדירה, בלי שמץ של ציניות, כ-35-40% מהמשתתפים היו גברים. לשמוע גברים ונשים צועקים ביחד את הסיסמאות, צועדים זה לצד זה למען המטרה המשותפת - זה בפירוש מעודד, וגם לא מובן מאליו בכלל. אותו בחור צעיר ששאג מאוד סמוך לאוזני את המילים "גברים אומרים 'לא' להטרדות!!" אמנם גרם לי להתחרשות זמנית קלה, אבל חימם מאוד את לבי.

אין דבר מקומם יותר מלספר למישהו - או מישהי - שעברת הטרדה מינית, ולקבל בתגובה את השאלה האוטומטית "מה לבשת?". המשמעות של שאלה כזו היא שלבוש של נשים, עצם הבחירה שלהן להציג את גופן במרחב בכסות כלשהי, תמיד חייבת לשדר מסר. לא ייתכן שאישה לובשת בגדים סתם כך, היא ודאי מנסה לגרור תגובה כלשהי. החלטת ללבוש חולצת טריקו נוחה שמרמזת על כך שיש לך שדיים? קנית ג'ינס לא רפוי במיוחד שמגלה את העובדה שיש לך ישבן? שכחת בבית את חזיית הפלדה המחוסמת ופיטמה סוררת בלטה מבעד לחולצתך? זהו, הלך עליך. ברור כשמש שהגבר שיושב מולך יהפוך מיד לאיש מערות נטול יכולת ריסון עצמי.

הגברים שהשתתפו באירוע בערב חמישי סירבו לקבל את ההגדרה של אנשי מערות חסרי רסן, וטענו, בדיוק כמו הנשים, שבגדים לא אונסים. אנשים הם אלה שבוחרים לאנוס. הם צעדו בשלווה בין נשים, חלקן חשופות עד כדי חזייה וחצאית מיני וחלקן עטופות מכף רגל ועד ראש (בכל זאת, היה ערב קר למדי), ולא השמיעו נהמות גרוניות פראיות וניסו להתנפל על הנשים. ולעזאזל, מצידם, עם כל הטוענים שמדובר ב"יצר טבעי" ושהאישה "מזמינה את זה". לא יצר ולא נעליים. לא היו כאן מפתות ומתפתים, נטרפות וטורפים. רק בני אדם. אוטופיה.

אז למה בכל זאת התגנבה לאירוע גם תחושה של ייאוש? כפי שהיטיבה להגדיר זאת אישה צעירה שצעדה לצידי, חמושה במחוך שחור וחצאית שקופה - כאן במצעד הכל טוב ויפה, אבל מחר, ברחוב, המלחמה נמשכת. כאן, לא משנה מה אנחנו לובשות, אנחנו מוגנות על ידי נשים וגברים שמאמינים שהכבוד שמגיע לנו כבני אדם לא תלוי בלבוש. מחר, ברחוב, לא משנה מה אנחנו לובשות, ימשיכו להטריד אותנו, לתקוף אותנו, לאנוס אותנו. האשליה האיומה הזו, כאילו רק נשים בלבוש חושפני נאנסות – הבלים גמורים, כפי שמוכיחה הסטטיסטיקה שוב ושוב -  תמשיך להתקיים. אנשים ימשיכו להאשים את הקורבן, ימשיכו לחשוב שיש בכלל דבר כזה, "להזמין אונס". ממש כמו להזמין פיצה. כאילו שיש לנו שליטה על מי שמתקיף אותנו, על קו המחשבה הזה שהופך אדם לחפץ שאפשר לעשות בו כל מה שרוצים. מה הטעם?


התשובה היא, ככל הנראה, שזו לא משוואה עם פתרון חד וחלק, אלא מלחמת התשה ממושכת, וכל קרב שמוכרע לטובתנו הוא צעד בכיוון הנכון. מצעדים לא פותרים בעיות, ולא אמורים לפתור בעיות. הם מיועדים למטרה אחת בלבד: לעורר מודעות. העובדה שממצעד למצעד, הרכב הצועדים הוא מגוון יותר, פחות "נישתי", פחות "פמיניסטי-היסטרי-פנאטי", היא הישג בעיני. המשמעות היא שיותר ויותר אנשים מבינים שהמיתוס של "מה היא לבשה" הוא המצאה מתוחכמת וזדונית שנועדה להסיר את האחריות מהחברה ולהעמיס אותה על הקורבן, וככזו חובה עלינו לבעוט בה עד שתגיע, בקשת חיננית, למקום הראוי לה: פח האשפה של דעת הקהל. אם הבחירה היא בין נשים אומללות שלובשות שקים רפויים ומאשימות את עצמן בזה שאנשים מטרידים אותן, לבין נשים חופשיות ומשוחררות שלובשות מה שהן רוצות ומבינות שהתוקף הוא שאחראי לתקיפה, ולא שום דבר אחר - אני בוחרת בשרמוטות. עד שננצח.