תמונה ראשית - Envato Elenents
מה הוא "אני"? האם ישנה זהות אינדיבידואלית? וכאשר אדם אומר "אני", האם כוונתו לאני האינדיבידואלי או לאני הקולקטיבי? האם כוונתו לומר "אני כפי שהגדרתי את עצמי", או לחלופין, "אני כפי שהגדירו אותי אחרים"? הוגים רבים מדיסציפלינות שונות, ואף רבנים ואדמו"רים, נתנו את דעתם על השאלות הללו, אך הן טרם נפתרו. מדוע? משום שהזהות אינה ניתנת לתיחום ולהגדרה חד-משמעית. הזהות היא מסתורין.
הענן והערפל העוטפים את ה"אחר" ואת ה"אני" מאלצים אותנו לגלות אחריות כלפי סובייקט, אך כאשר שאלת הזהות עולה בהקשר של יהודי אתיופיה נראה שקיים הרושם שאפשר לתחם את זהותם האינדיבידואלית והקולקטיבית בנקל. פה נעוץ החטא - העדר קושי בהגדרת זהות יוצר תחושה של חוסר אחריות, המתבטאת ביחסי סובייקט-אובייקט.
שאלתי את פרופ' שלום רוזנברג מהו ההבדל בין המוסר הקאנטיאני ובין המוסר היהודי. "המוסר היהודי יש בו שלוש קומות", ענה פרופ' רוזנברג. "רבי עקיבא הצביע על הקומה הראשונה כשקבע שהכלל הגדול במוסר הוא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. כָּמוֹךָ'. עיקרו של המוסר מצוי ביכולת האדם לצאת ממקומו הסובייקטיבי ולשים את עצמו במקומו של האחר".
אם נחזור לקהילת ביתא ישראל, דומה שהתחושה שאנו יודעים מהי זהותם עלולה להוביל ליחס סובייקט-אובייקט. מכאן גם נובע, ככל הנראה, הקושי של החברה להסתכל דרך הפריזמה של המיתוס האתיופי. יתר על כן, יחס זה יקשה על העולים מאתיופיה, הן כאינדיבידואלים והן כקולקטיב, להסתכל על זהותם דרך הפריזמה האתיופית (ולא דרך המשקפיים של החברה הישראלית).
הפסיפס של המיתוס
תהא ההסתכלות אשר תהא, אין ספק שסיפור העלייה של ביתא ישראל הוא סיפור מופלא - אחרי אלפי שנים של נתק מוחלט משאר התפוצות היהודיות חוזרים יהודי אתיופיה אל מולדתם. אם נחזור עתה לשני לסוגי המסעות שנזכרו לעיל - איזה סוג של מסע הוא מסעם של העולים מאתיופיה: האם היה זה מסע שקירב את הקהילה לארץ ישראל מבחינה גיאוגרפית ותו לא?
דומה שאחת המשימות של עולי אתיופיה כיום היא לעצב או לחשוף את זהותם - להיות מסוגלים לראות דרך הפריזמה האישית הסובייקטיבית, ובו בזמן לזהות את תפקידם בקונטקסט החברתי הרחב. מצב זה מעמיד לפני עולי אתיופיה אתגר כבד מנשוא: להערכתי, במציאות שבה קשה לאדם למצוא את ייחודו כבעל תכלית, יראה אדם זה את חייו כחיים שאין בהם משמעות, חיים חסרי שליחות. כלומר, ישנה כאן דרישה כפולה: מחד גיסא, להתעלות מעל קשיי היומיום, להרפות מעצמי, מה"אני", ולראות את המכלול; ומאידך גיסא, להיות מסוגל, מתוך המכלול, לגלות את הייחודי, את חלקי בתוך החברה.
 הרב שרון שלום - ויקיפדיה מאת נוה בן שמואל |
לעולים יש בכך קושי: הממצאים מצביעים על כך שחלק לא-מבוטל מיוצאי אתיופיה חשים שאין איש מכירם, שאיש אינו שם את לבו אליהם, שאיש אינו מעוניין בהם. במצב זה עלולים יוצאי אתיופיה להטיל ספק בערכם ובזהותם ולהגיע לניכור מההמון הסובב אותם. זוהי, בקיצור, הרגשה של בדידות.
בסיטואציה של בדידות, טוען הרב סולובייצ'יק, "לפתע טופח מאן-דהו על שכמו ואומר: 'האם אין אתה פלוני אלמוני? שמעתי עליך כה הרבה!' כהרף עין משתנה מצבו התודעתי. יצור מנוכר נהיה לעמית בקהילה קיומית (ההמון). מה חולל את השינוי? ההכרה שהוכר על ידי מישהו, המילה! להכיר אדם אינו רק לזהותו גופנית. יותר מזאת: הכרת הזולת היא זיהויו הקיומי כאדם בעל תפקיד, שאיש זולתו לא יוכל למלאו כראוי".
אם עלינו לבצע חשבון נפש לקראת חג הסיגד, נראה לי שיש להעמיק בשאלת הזהות של יוצאי אתיופיה: באיזו דרך אפשר להפוך את העולה לעמית בקהילה? עד כמה אני מכיר ומזהה את העולה גופנית, ועד כמה העולה רואה את עצמו ומכיר ביכולתו כבעל תפקיד? אין ספק שהקהילה האתיופית היא גוף ידע, תחום רוחני ותרבותי עצום, ועל הקהילה מוטל תפקיד להכיר בעצמה שהיא בעלת תפקיד, להכיר בכך שהקהילה היא גוף ידע אוטונומי בפסיפס של המיתוס של היהודי הישראלי, שאין אף קהילה בקהילות ישראל שיכולה למלא את תפקידה הייחודי.
