יש כניסה לסטודיו

"סטודיו משלך" הוא פרויקט שמבקש לתמוך ולקדם אמניות דתיות ומסורתיות בוגרות מוסדות לאמנות בארץ. בימים אלה מוצגות בגלריה "יפו 23" (האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל) ובגלריה ברבור התערוכות של בנות המחזורים הראשונים שלו.עבודה של רעות רפפורט

שיח האמנות המקומי לא משופע בדיונים על פרויקטים כאלה, ולא תמיד בצדק. התערוכות שנוצרו במסגרת "סטודיו משלך" הן אינטליגנטיות ואלגנטיות - אמנם אין הן מציעות הפתעות גדולות, אך הן משכילות להציג את המגוון והריבוי שבעולם הדתי, בלי להיכנע לסטיגמות רווחות.

כצפוי, עולים בתערוכות נושאים מתחום המסורת, אולם אלה אינם תופסים את קדמת הבמה. מכלול העבודות נותן ביטוי לעובדה שהתיחומים והדיכוטומיות שמגדירים את היחסים הקוטביים בין העולם הדתי לחילוני כבר אינם מאפיינים את היצירה מבית היוצר של העולם הדתי.

פרובוקטיביות בלי פרובוקציה

יוזמת התוכנית ציפי מזרחי איפיינה בצדק את העיסוק האמנותי של חברות "סטודיו משלך" כ"ביטוי אמנותי מפעים של נשיות". כיאה ליוצרות צעירות, חלק מהעבודות המוצגות בשתי התערוכות עוסקות בגוף, בנשיות ואף בארוטיקה. ההכללה המקובלת ביחס ליצירה הנובעת מהמרחב הדתי, ולפיה היוצרות נמנעות מעיסוק בעירום או במיניות, מתערערת כאן.

מתברר שאמניות דתיות מטפלות בנושאים כגון נשיות, מיניות ואף מגדר, ועל כן לא יהיה זה מוגזם לומר שאמנות הנשים הנוצרת בחברה הדתית קוראת תיגר על השיח האנדרוצנטרי (התבוננות מנקודת מבט זכרית) השליט בחברה ויכולה גם לסייע בפיתוח קשב לעולם נשי נאמן ומודע לעצמו. מבחינה זו, הפרויקט, וגם חלק ניכר מתוצריו, הם בבחינת עשייה פמיניסטית חתרנית ופרובוקטיבית לעילא ולעילא. " כצפוי, עולים בתערוכות נושאים מתחום המסורת, אולם אלה אינם תופסים את קדמת הבמה. מכלול העבודות נותן ביטוי לעובדה שהתיחומים והדיכוטומיות שמגדירים את היחסים הקוטביים בין העולם הדתי לחילוני כבר אינם מאפיינים את היצירה מבית היוצר של העולם הדתי "

אף על פי שההפקה של שתי התערוכות אינה מושקעת במיוחד (אפילו כיתובים מלאים לעבודות אינם מופיעים בהן), בכל זאת ניכר שהאוצרות השכילו לברור עבודות טובות מתוך ההיצע. עם זאת, לפעמים נוצר הרושם שחלק מהאמניות המציגות משתמשות בתמות ואף באיקונוגרפיה שכבר עלו בעבר, אך ללא היכרות עם התקדימים ההיסטוריים. לכן, לא פעם העבודות הללו אינן מצליחות לנסוק מעבר למה שכבר נעשה או נאמר בתחום. נדמה שלימוד תיאוריה ותולדות האמנות במסגרת הפרויקט החשוב הזה היה יכול להעשיר את היוצרות ולהשביח את העבודות.

הפיסול בחומרים רכים של נעמה שניטקוף לוטן, למשל, מזכיר אינספור עבודות מהעבר, והדימוי הווגינלי הענק שיצרה חוזר לתמת "אמנות הכוּס" (Cunt-Positivism Art), שרווחה במרחב הפמיניסטי האמריקאי בשנות ה-70. השם "קוסטא דחיותא" (מידת החיות) והדימוי המיני הישיר מרפררים ל"מקור העולם", ציורו המפורסם של גוסטב קורבה משנת 1866. בציורו של קורבה נראית ערוותה של אישה פשוקת רגליים. העבודה של קורבה שימשה השראה או מושא התייחסות ביקורתית לאמניות רבות, למשל בהנפשה של דנה גילרמן, שהוסיפה לדימוי דם וסת שותת.

גם תפירה וסימון קו בצבע אדום, שמופיעים בעבודה של יעל סרלין, רווחים מאוד באמנות הפמיניסטית, וכך גם העיסוק במעגליות, שקוּשר בעבר למהותנות נשית, העולה באופן מובהק בעבודה של רעות רפפורט - הטבעת אצבעות בדיו על נייר פרגמנט. נוסף על אלה, יש בתערוכות שימוש ברקמה, בקרמיקה ובפורצלן - תחומים שנוכסו מחדש באמנות הפמיניסטית בעבר, אך נדמה שהם עדיין אינם מקבלים את מקומם הראוי בשיח.

עבודות הווידאו של נעמה שניטקוף לוטן ורעות רפפורט בולטות בתערוכות, על רקע מיעוט הייצוג של המדיום הזה. בעבודה של שניטקוף לוטן נראות אצבעות (אחת מהן עונדת טבעת) מגששות דף נייר, שעד מהרה נקרע והופך לדימוי וגינלי. אקט הגישוש מתפתח במהלך העבודה לכדי מזמוז ולמעשה לאוננות נשית. אמנם העיסוק ב"פנים" ו"חוץ" בהקשרו הגופני הוא שיח ענף, שסומן וסוכם בעבר בפרויקט המונומנטלי "Into Me / Out of Me", שהוצגה ב-2006 במרכז לאמנות 1.Moma P.S, ובכל זאת, במנעדים הדקים, הנעים בין פשטותם של הדימוי והחומר (נייר) לפורנוגרפיה, מצליחה העבודה הזאת ליצור רגע מיוחד - אותו רגע שהופך עבודה פשוטה ליצירת אמנות משמעותית.

עבודה של נעמה שניטקוף-לוטן

האוצרת קציעה עלון מזכירה בטקסט מושג חשוב שטבעה החוקרת הפוסט-קולוניאלית גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק ושמגולם באופן מובהק בתערוכה. המושג "אסנציאליזם אסטרטגי" מבקש לאפשר התנגדות להדרה (כאן על ידי "תערוכות נשים", במסגרת פרויקט שמשתתפות בו לעת עתה רק נשים דתיות), אך לא להתחייב לתיאוריה מהותנית מגבילה (למשל, "אמנות נשים" או "אמנות יהודית דתית").

 ספיבק הציעה לקבוצות שוליים להמשיך להתאגד מתוך רצון ליצור מיצוב תרבותי מחודש, וזאת בלי ליפול למלכודת המהותנות, שעלולה לסמן את הקבוצה המוחלשת כבעלת תכונות אינהרנטיות, בלתי משתנות. אלא שנדמה שהמודוס הנשי השולט בתערוכות, עם המנעד הרחב של אופני הביטוי ואפיקי היצירה העולים בהן, מייתר את הצורך בשימוש בכלי תיאורטי מעין זה. גם אם נדמה שיש משהו ארכאי בקבוצות יצירה נפרדות של נשים, עובדה היא שלנשים רבות (ובמיוחד לנשים דתיות) הפרקטיקה הזאת חשובה ומשמעותית, והדברים ניכרים לטובה גם בתוצרי המפגש החד מיני הזה.

יתרה מכך: אף על פי שהייצוג של מיעוטים ושל נשים בשדה האמנות המקומית עולה באופן משמעותי עם הזמן, העובדות מלמדות שהדרך עוד ארוכה. עולם האמנות ההגמוני בישראל רחוק מלהיות שוויוני, ובוודאי שאינו רב תרבותי. לשם הדגמה, בתערוכת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון מוצגות יצירות של 53 אמנים (כולל תיעודי מיצגים), אך מתוכם רק שמונה נשים.

באותו אופן, ההדרה המוטבעת בתרבות נוכחת בתצוגת האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות ("המוזיאון מציג את עצמו", 2012, אוצרת: אלן גינתון), ובספר, המבקש להציג את יצירות המופת של האמנות הישראלית מאוסף מוזיאון תל אביב (הספר יצא בגרסה מחודשת לרגל פתיחת האגף החדש של המוזיאון בשנת 2011) מיוצגות 26 נשים לעומת 93 גברים. מבט בוחן על הייצוג של מיעוטים במוזיאונים המרכזיים בארץ מגלה מצב עגום עוד יותר.

רננה לביא, הבזקי זכרונות

האוצר והחוקר גדעון עפרת טוען כי "בסוף 2010, זמן כתיבת שורות אלו, ניצחונן של הנשים הושלם בעולם האמנות הישראלי". על רקע העובדות שהוצגו לעיל, סיכום כזה נדמה בעיקר כטפיחה עצמית על השכם, אך בינו לבין המציאות הממשית המדירה אין ולא כלום.

לסיכום הדברים, נדמה שלא יהיה זה מוגזם לטעון שהפרויקט "סטודיו משלך" הוא מסוג הפרויקטים האקוטיים, וכוחו בכך שהוא נוגע באקטיביזם פמיניסטי, שיכול להביא להעצמה של קבוצות מודרות וחותר לשדה אמנות פתוח, בין תרבותי ושוויוני יותר.

• תערוכת סיום מחזור ראשון - "סטודיו משלך", ברבור, ירושלים. אוצרת: קציעה עלון
• תערוכת שנה א' במחזור השני של "סטודיו משלך" - מרכז לאמניות צעירות בירושלים, יפו 23, ירושלים, אוצרת: אירנה גורדון

יוזמת ומנהלת הפרויקט: ציפי מזרחי. ועדה מלווה: הדי אברמוביץ, רונית קרק ורעיה ברוקנטל.