זה מה שנשאר

אנחנו מדינה צעירה. אין לנו מוסדות רבים להתפאר בהם, כאלה ששמם נישא למרחקים ונאמר בשפות זרות בהגייה כבדה; כאלה שנכתב אודותיהם בעיתונים זרים, בספרות העולם, באקדמיות ברחבי תבל. צה"ל הוא מוסד כזה. גם המוסד הוא מוסד. ישנם נכסי תרבות בודדים שזכו להכרה כלל עולמית וכמה מאכלים מקומיים (גם אם מוצאם הישראלי מוטל בספק). ישנם אתרי מורשת שזיקתם לתנ"ך זיכתה אותם למעמד נחשב. וישנו הקיבוץ.

גם בעולם המערבי הנאור, החשדן כלפי אורח חיים כמו-קומוניסטי, זכה הקיבוץ למעמד מיוחד. יהודים וגויים הגיעו לקיבוץ מרחבי תבל כדי להתנדב, לעבוד ולהתרשם מצורת ההתיישבות הייחודית והמהפכנית - חברה סוציאליסטית שיתופית ויצרנית - שהיתה לאחד מסמליו של המפעל הציוני. ההיסטוריה של מדינת ישראל נקשרה במוסד הזה, עובדות ומיתוסים מסתופפים זה לצד זה בצל הדקלים המשקיפים על הכנרת. דמויות מפתח בתולדות הציונות עוברות בו - מא"ד גורדון ועד ברל כצנלסון, מיוסף טרומפלדור ועד משה דיין, מרחל המשוררת ועד נעמי שמר. הקיבוץ הוא אחת מפניה של מדינת ישראל. פנים יפות, מיוחדות וייצוגיות.

אשף של תובנות תמציתיות ומבריקות. בר און

אבל הפנים האלה הזדקנו. הזמן השחית אותן, חרש בהן קמטים, העלה בהן פגמים. הקיבוץ, מעוז סגור מבוצר של אידיאות שהצליח להתקיים ואף לשגשג גם בחברת הון מערבית מתועשת, חווה עם השנים פיחות במעמדו: קשיים כלכליים, מחלוקות פוליטיות, ביקורות מבית ומחוץ. קיבוצים רבים קרסו, התפרקו, הופרטו והופשטו משלדם הרעיוני. יוצאי קיבוץ - כמו הסופרים אסף ענברי ("הביתה") ויעל נאמן ("היינו העתיד") והקולנוענים רן טל ("ילדי השמש") ודרור שאול ("אדמה משוגעת") - החלו להתעמת עם עברם ועם החזון הקיבוצי, עם הרעיונות הכלכליים-חברתיים, עם סידור העבודה ועם הלינה המשותפת.

מיתוסים נוטפי זיעה

אל השדה הזה, שבו הקיבוץ הוא "כבר לא מה שהיה פעם" - אמירה שנאמרה לראשונה ב-1912, התבדח מוקי צור מעין גב - מגיעים הדוקומנטריסטים המשובחים מודי בר און וענת זלצר בסדרה "הקיבוץ", ששודרה בעבר בערוץ 8 ומשודרת כעת בערוץ 1 מדי יום ה'. מודעים לירידת קרנו של המוסד הקיבוצי, מציעים בר און וזלצר ראייה מקיפה, ביקורתית אך מפוכחת, של הקיבוץ וחזונו. מחד, יש כאן התרפקות נוסטלגית על מיתוסים נוטפי זיעה של גאולת הארץ, כיבוש הקרקע, שיתוף ושוויון; ומאידך, זיהוי פגמים אידיאולוגיים ומעשיים שחרצו את דינו של הקיבוץ בעולם המערבי כישות בעלת תוחלת חיים מוגבלת.

פניה הייצוגיות של המדינה. גולדה מאיר עובדת בקיבוץ מרחביה כך, למשל, מזהים השניים את הבעייתיות שבמבנה הארגוני-פוליטי של הקיבוץ, שנדרש, כדברי בר און (אשף של תובנות תמציתיות ומבריקות), ליצור "הייררכיה שתפקידה לשמור על שוויון". כך גם הם מלמדים על השוויון בין המינים: הרעיון, שעלה ממש עם הקמת הגרעינים השיתופיים הראשונים והכנסת הנשים לעבודה ברפת, נשחק כמעט מיד, כשהקיבוצים גדלו. האג'נדה מקדמת נשים פינתה את מקומה לטובת הקיבוץ וצרכיו, והנשים נשלחו לענפי השירותים המתפתחים - חדר האוכל, המכבסה, בית הילדים. כך הם גם מספרים על אובדן הפרטיות, על כרסום מוסד המשפחה ועל חלוקת המטלות לענפי המשק, שיצרו חלוקה מעמדית וכן הלאה. המחלוקות, שמלוות את הקיבוץ משחר לידתו, עוד מהפיצול הראשון בחוות כנרת בין אנשי ברמן לקומונת רומני, לא מפסיקות להתסיס את הגרעין הקיבוצי לאורך השנים. בתוך המעגל הקהילתי הסגור, שנשען על יסודות של שוויון וחלוקה צודקת, מתקיימים מאבקים רעיוניים (וגם סכסוכים פרוזאיים, למשל סביב הפתילייה של הוריו של משה דיין, נוטשי דגניה ומקימי נהלל), שלא מפסיקים להסעיר את החלום האידיאי.

בר און וזלצר עיטרו את "הקיבוץ" בחומר היסטוריוגרפי רב ומרתק. הם כללו בו צילומים ישנים, קטעי ארכיון בשחור-לבן ודימויים מצהיבים לצד שיחות מרחיבות דעת עם בני קיבוץ, ובעיקר אנשי רוח ואנשי אקדמיה יוצאי קיבוצים. אבל למרות הפרישה ההיסטורית הכרונולוגית והרחבה למדי, "הקיבוץ" אינה פרק של "ארץ מולדת" או "תקומה". זה אינו מבט נוסף על המוסד הקיבוצי בראי המפעל הציוני. זהו מבט אל הקיבוץ פנימה, אל הגרעין האידיאולוגי הנוקשה ואל התפרים הרעיוניים המרכיבים אותו, ובעיקר, אל החיבור בין אידיאות נשגבות לבין אנשים צעירים וחדורי להט, חיבור נפיץ מעצם טבעו. כי בסופו של דבר - וזאת לימדו אותנו בר און וזלצר כבר מזמן - הכל אנשים.