צער גידול הורים

הפריחה שחווה באחרונה קולנוע האינדי הישראלי כמעט יש מאין - מ"כלבת", דרך "ג'ו+בל" ועד "מורעלים" והלאה - לא דילג על דורון ערן. לעומת מרבית יוצרי האינדי הישראלים, ערן אינו יוצר צעיר. ערן הוא אחד היוצרים הוותיקים בקולנוע הישראלי, במאי ומפיק מאז שנות ה-80 שמעולם לא נרתע מפעולה בשולי התעשייה. כך למשל היה עם "הדרך לעין חרוד", שאותו ביים על פי ספרו של עמוס קינן. ערן גם נוהג לעסוק מדי פעם בנושאים רגישים וטעונים שאינם זוכים לטיפול בקולנוע הישראלי המיינסטרימי. ב"טאהרה", למשל, הוא עסק במילת נשים. גם המסר החברתי הגלום בסרטים שהוא מביים ומפיק משמעותי עבורו, כפי שאפשר ללמוד מסרטים כמו "מנת יתר" (העוסק בסמים), "צעירים לנצח" (מעורבות צעירים בתאונות דרכים) ו"נשארנו בחיים" (תרומות איברים).

כעת לוקח ערן את כל אלה, את ניסיונו ואת יכולתו ליצור מחוץ לזרם המרכזי, ומנקז אותם לכיוון מעניין וייחודי. בסרטו החדש, "נמס בגשם", הוא עוסק בטרנסג'נדרית צעירה שנטשה מאחוריה את חייה הקודמים, וכעת נאלצת להתעמת איתם שוב. את "נמס בגשם" תיכנן ערן לצלם בקנדה, אבל הרצח בבר נוער באוגוסט 2009, והסיפורים שליוו אותו, שינו את תוכניותיו. אחד מרעשי המשנה של הרצח היה הניכור עד כדי ניתוק של צעירים הומואים ולסביות ממשפחותיהם. חלקם הסתירו מהוריהם את נטייתם המינית, אחרים נזרקו על ידי משפחתם לאחר שיצאו מהארון. הרצח נהפך לאאוטינג פומבי, ורבים התקשו להתמודד עם התוצאות. היו הורים שגילו מבעד למרקע את האמת על ילדיהם; אחרים התביישו להגיע לבית החולים. הרצח, שנותר עד היום בגדר תעלומה, הציף לפני השטח את המציאות הקשה שהיא מנת חלקם של אחדים מבני הקהילה הצעירים.

אשר על כן, "נמס בגשם" נושא עמו מטען דידקטי מובהק. האמירה שלו ברורה ותקיפה: על הורים לקבל את ילדיהם, בכל מחיר. לשם כך הוא מגולל סיפור מלודרמטי, סנטימנטלי ופשוט למדי: אסף (בגילומה של חן יאני) הוא צעיר שנוהג ללבוש בגדי נשים. כשאביו (עמי ויינברג) מגלה זאת, הוא זורק אותו מהבית. בחלוף זמן, כשאביו חולה בסרטן ומאושפז, מבקשת אמו של אסף (לימור גולדשטיין) ליצור עמו קשר. היא שולחת בעקבותיו בלש פרטי, שמגלה כי אסף נהפך לאנה, טרנסג'נדרית ודראג קווין. אסף/אנה מתקרבת שוב להוריה, אבל בחשאי - היא מתחזה לאחות פרטית כדי להתקרב לאביה ולטפל בו. בחלל החדר עומד הסוד, שעלול להתגלות בכל רגע.

שלא כנהוג בלא מעט סרטים קוויריים (תחשבו על הקולנוע של פדרו אלמודובר, למשל) - וגם שלא כנהוג בחלק מעבודתו של ערן - "נמס בגשם" שומר על מידה מפתיעה של איפוק. הוא אינו רעשני, צבעוני או סנסציוני. יש בו דראג קווין, אבל אין בו קאמפיות; יש בו אוחצ'ות, אבל אין בו הגזמה; יש בו ילד טרנסג'נדר, אבל אין בו צעקנות; הדרמה שלו ניזונה מחומרים טלנובליים כמעט, אבל בסגנונו הוא שומר לרוב על אופי מינורי. נדמה שיותר מכל, "נמס בגשם" מחויב לרעיון המניע אותו - העלאת מצוקתם של צעירים גאים בכלל וטרנסג'נדרים בפרט אל סדר היום.

כך קורה שחרף מגבלותיו הקולנועיות המסוימות, "נמס בגשם" מתגלה כסרט בעל ערך ומשמעות, שנשאר עם הצופה ועם מחשבותיו. הוא בוודאי יאומץ לחיקה של הקהילה ההומו-לסבית (הוא פתח את פסטיבל הקולנוע הגאה הבינלאומי בתל אביב), אך נדמה שגם צופים שאינם קרובים לנושא יוכלו למצוא בו עניין - בדיוק כפי שדורון ערן (הסטרייט) מצא עניין בסיפורו. גם זה לקח שעלינו ללמוד מהרצח בבר נוער: עניינה של הקהילה הוא עניינה של החברה הישראלית כולה.