האוטו שלנו גדול וירוק,

האוטו שלנו נוסע רחוק.

בבוקר נוסע, בערב הוא שב,

מוביל הוא ל"תנובה" ביצים וחלב.

שיר הילדים הזה נמצא בבסיס האתוס הישראלי הקדום: האוטו שלנו, משמע של הקולקטיב ולא של המשפחה, הוא אוטו גדול כגודל המטרה וצבעו כצבע הצמיחה. הוא פועל ללא לאות, מבוקר עד ערב, ומביא תוצרת חקלאית טרייה מהשדה לכל ילדי ישראל.

האוטו הירוק נהפך לסמל לאומה בריאה החיה על יצרנותה. העובדה שהלחן הושאל משיר עם שבדי לא קלקלה את הישראליות שלו: התרבות העברית החדשה היתה סינתזה מרתקת של חומרים שנלקחו ממקורות שונים. מרגע שניטעו בקרקע העברית עברו היסודות הזרים גלגול וגיור, ונהפכו לחלק בלתי נפרד מתבנית נוף מולדתנו. היהודים החדשים, אידיאליסטים חסוני שרירים שהמירו ספרי תפילה וחשבונות בחרב ובאת, ידיים מעודנות בזרועות שזופות ושרוטות ובעור רגליים עבה ויבש, ייצרו מכל אלה - בין כדי החלב וארגזי הביצים - ישראליוּת מובנת מאליה.

הילדות שלי ושל כמותי עוצבה על ידי הישראליות הזו, של ההתיישבות החקלאית, של צניעות וחיי עבודה, ושל סגידה לטבע ולבריאה המטופחת ביד אדם. מעולם לא פעלנו כיחידים, ותמיד ראינו עצמנו ככלי בשירות המפעל הציוני, מחויבים לדאוג לקיום: לבנות ולזרוע ולקצור, לייצר לחם וחלב, ירקות וביצים - לתפארת מדינת ישראל. היסודות האלה ניחנו בכוחו העצום של המובן מאליו, נחלת הבן שאינו רוצה לשאול.

" בלהט ההתפכחות שכחנו את עוצמתו של התום הציוני, והשלכנו אל ערימת הזבל של ההיסטוריה סמלים, טקסים ומיתוסים ששימשו כנדבכים חשובים ביותר בבניית זהותנו. איני מבקשת להחזיר עטרה ליושנה ולחדש הגמוניה של ממסד ארכאי ודכאני. עלינו למצוא דרכים אחרות כדי ליצור מחדש חלום ישראלי משותף, שיאפשר לרבים יותר לחוש שותפות, אחווה וסולידריות " הנחלה הזאת שוב אינה נחלתי. אי אפשר עוד להתחמק מהשאלות. המסד המיתי למחצה יצר כבר ברגע בריאתו יסודות בעייתיים, מפלים ומנצלים, שלא הניחו לכל אחד לצמוח עליהם. משהו מר חלחל אל החלב והדבש - ההכרה שהילדות הישראלית שלי לא היתה מובנת כלל לאחרים. היא נכפתה על רבים וניתקה אותם בתקיפות מעולמות אחרים, שבהם חשו שייכים וגאים. הנוף והלבוש, השפה, החגים ושאר אורחות חיים ומנהגים שכוננו את תחושת הבית שלי דחו והעליבו רבים מבני דורי ורבים עוד יותר מבני דורות אחרים.

אלה שחשו כי נכפתה עליהם ישראליות זרה מגיבים עתה במרירות ובהתרסה על ההסכמה לכאורה שאבדה לנו. מעולם, הם טוענים, לא היתה הרמוניה מאחורי ההגמוניה. הקהילה שנוצרה כאן, בארץ ישראל, בעידן כור ההיתוך, מעולם לא התבססה על תרבות משותפת, אלא על כפיית תרבותה של קבוצה דומיננטית אחת על קבוצות רבות שלא חשו שייכות. אז לא היה להן הכוח לפעול, אבל עם התמוטטותו של העולם הישן הן חשות שחרור הבא לידי ביטוי בהתאגדויות קהילתיות נפרדות, בפירוק הסולידריות השקרית וביצירת סדר חדש - הרמוני פחות, אבל אמיתי יותר.

כבר לא צריך החלטה מלמעלה

התבגרתי לקול התנפצותו של החלום. אולם עתה, כשאשליית האחדות נחשפה והשונות נהפכה לצו השעה, אני מוטרדת ממותו של המובן מאליו. בלהט ההתפכחות שכחנו את עוצמתו של התום הציוני, והשלכנו אל ערימת הזבל של ההיסטוריה סמלים, טקסים ומיתוסים ששימשו נדבכים חשובים ביותר בבניית זהותנו. אנחנו חווים כיום שבר תרבותי והתמוטטות חברתית, ולא רק משבר מדיני וביטחוני. איני מבקשת להחזיר עטרה ליושנה ולחדש הגמוניה של ממסד ארכאי ודכאני, ואיני רוצה לחזור לתלבושת האחידה ולאתוס האחד, הגברי, של החרב והאת. עלינו למצוא דרכים אחרות כדי ליצור מחדש חלום ישראלי משותף, שיאפשר לרבים יותר לחוש שותפות, אחווה וסולידריות.