מוות ואמונה על כוס קפה

בשנים האחרונות יש שחקן חדש בזירה של הרוחניות היהודית המתחדשת בישראל – ימי עיון בעבודת השם. מדובר בכנסים עיוניים שפונים לציבור הדתי ומרכזים למענו מגוון שיעורים וסדנאות בנושאים שקשורים לעבודתו הדתית היומיומית של האדם - החל במצוותדתיות בסיסיות, כגון תפילה ולימוד, וכלה בעבודה הדתית הנוגעת לשגרת החיים - בזוגיות, במשפחה ובהתפתחות הרוחנית של הפרט וטיהור מידותיו. מבחינה אנתרופולוגית, אפשר לומר שהתופעה הצעירה הזאת של כנסים דתיים היא מעין יצור כלאיים בין כנס עיוני, לרוב מבית היוצר של האקדמיה, ובין פסטיבל רוחני, מבית היוצר של תרבות הניו-אייג' הצבעונית.

אביתר בנאי בלייב. אירועים השואבים מהאקדמיה ומניו אייג' הצרכני (צילום: גדעון שרון)  
מגוון השיעורים והסדנאות מתקיימים בו זמנית, ובהפסקות מפתחים שיחות על כוס קפה, משתפים בחוויות ובתובנות או עושים סיבוב קניות ביריד המכירות. "פתחו את הלב! פתחו שערי שמים! אם אפשר לראות, אפשר לקנות!", מכריז הרמקול בפרפראזה קומית על משפטו של רבי נחמן מברסלב, "אם אפשר לקלקל, אפשר לתקן". יריד המכירות הוא גם הזדמנות למגוון של אמנים ומעצבים להציג את "אמנותם תורתם", וליזמים חברתיים ותרבותיים לבוא ולהציג את פועלם ולגייס תרומות ומתנדבים.

המטרה של האירועים האלה היא לייצר חוויה – לימודית, רגשית, חברתית וזהותית – מרוכזת ואינטנסיבית, שתלווה את הקהל הביתה, בתקווה שישלב את שעבר עליו בחיי היומיום. זו תופעה מבורכת, שכן מלבד זאת שהיא משרתת את הציבור הדתי שצמא ללימוד או למפגש רוחבי עם חלק ממנהיגיו, שאותם לרוב אינו זוכה לשמוע ב'לייב', היא גם מעידה על רוחות של שינוי בקרב ציבור שלעתים, בעיניים חיצוניות, נתפס כלא מעודכן.

כולם רוצים להרגיש

כדי לבחון את הנושא מקרוב, פקדתי ביום חמישי האחרון את כנס "בכל לבבך – ימי עיון בעבודת השם", מבית היוצר של ישיבת ההסדר רמת גן (ששמה לעצמה למטרה 'להאיר את העיר', כפי שכתוב בסמל המוסד), שאיגד רבנים ורבניות שהעבירו שיעורים בנושאים שהוזכרו לעיל.

"התורה מצווה עלינו לאהוב את השם בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו, אבל מה הטעם של כל אלה, מה זה בעצם אומר?", שואל בשיעור הפתיחה של הכנס הרב יהושע שפירא, ראש הישיבה המארחת. "בכל לבבך", וכאן הוא מצטט מסכת ברכות במשנה, "[כלומר] בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל נפשך. ובכל מאודך – בכל ממונך. דבר אחר בכל מאודך, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד". " כשהרב אוהד תירוש דיבר על שירה, ובעיקר על זלדה, הוא הדגיש שהוא לא מדבר עליה במילים מרשימות כמו שמדברים עליה "כאן מן העבר השני של הקיר" (עקיצה לעבר אוניברסיטת בר-אילן, שהכנס התקיים בשטחה), אלא על שירה עליונה שמגיעה מעולמות אחרים "

לפירוש אחרון זה במשנה של "בכל מאודך" הקדיש הרב שפירא את מרבית זמן השיעור. "כאשר טוב לנו, קל לנו לאהוב את השם יתברך, אבל גם קל לנו לשכוח שהוא קיים מאחורי הטוב. אבל כאשר אנו נתקפים במידת הפורענות, כאשר הייסורים מסירים את המסך, זה כבר משהו אחר, אבל מי שמצליח לראות את האלוהי גם בזה וגם בזה, מי שמצליח להיפגש עם השם בכל מידה שמודדים לו – הוא חי באהבה מתמדת, וזו איכות החיים שהקב"ה מכוון אותנו אליה". 

"אני לא מדבר כאן על פסיכולוגיה", הוא חזר והדגיש, "זוהי עבודת מידות שמשרתת את הפסיכולוגיה, אבל היא משהו אחר, זוהי אקזיסטנציה דתית שמוכתבת לנו על ידי השם יתברך". גם הרב אלישע אבינר דיבר בשיעורו על מושג שהגיע מעולם הפסיכולוגיה - "החוויה הדתית" – מושג שטבע אותו זה מכבר הפסיכולוג והפילוסוף הענק (והרליגיוזי בפני עצמו) וויליאם ג'יימס, בשלהי המאה ה-19.

אינני יודע להעריך אם הרב אבינר מכיר את ג'יימס, קל וחומר אם קרא את כתביו, אבל את השיעור שלו הוא הקדיש לבירור המקום של החוויה הדתית בתוך העשייה הדתית.

"היום כולם רוצים להרגיש, כולם רוצים לחוות, ואם לא חווים, אז אין תוקף לדבר. אבל התורה שלנו מורה לנו אחרת – לעשות! גם אם איננו מבינים את טעם המצוות שאנחנו עושים". הוא ביסס את מרבית הדיון על ספר הכוזרי של ריה"ל (ושמשון, פנסיונר מחשבים שהגיע לכנס מחיפה ושתה לידי כוס קפה בהפסקה, פשוט לא הבין איך הרב לא ציטט גם את הרמב"ם, למען ההגינות של המחלוקת). לבסוף הרב ציטט את הרב קוק, שכאילו מפייס את היהודי בהבטחה על קיומה של חוויה פנימית ונסתרת: "כל מי שעושה את המצוות כולן ומחזיק בתורה בלא רפיון, כוח החיים הגנוז ביסוד טעמי תורה עושה בו את שלו, אף על פי שאיננו מרגיש בעת העשייה והלימוד כל תוספת כוח גשמי או רוחני בקרבו".

אימת ההתפקרות בצד

רוחו של הראי"ה קוק סמכה את ידה על הכנס כולו, שמרבית מן המלמדים בו מזדהים כתלמידיו. ראוי לציון בהקשר זה שיעורו של הרב אוהד תירוש שדיבר על הקשר בין שמו של אדם לשיר הפנימי שמושר דרכו כחלק ממערך גילוי הסוד שלו בחייו, לפי משנתו של הרב. כשהוא דיבר על שירה, ובעיקר כשציטט את המשוררת זלדה, הוא הדגיש שהוא לא מדבר עליה במילים מרשימות כפי שמדברים עליה "כאן, מן העבר השני של הקיר" (עקיצה לעבר שיח האקדמיה ולעבר אוניברסיטת בר אילן, שהכנס התקיים בשטחה), אלא על שירה עליונה שמגיעה מעולמות אחרים ומושרת דרכנו ובאמצעותנו כל רגע ורגע בחיים. "כשהאישה שלך אומרת לך שהיא מבקשת שתשטוף את הכלים בכיור, היא לא מתלוננת - היא שרה לך משהו. האם אתה מצליח לשמוע את השיר שלה?".

שיעורים נוספים עסקו בטכנולוגיות של רבי נחמן להתמודדות עם הסרטים שרצים בראש בדיוק ברגע שאנחנו רוצים להתפלל; על נשיות, זוגיות ופוריות (הכניסה היתה לנשים בלבד); ואפילו דורון שפר שיתף על הדרך שלו מאליפות הארץ בגליל עליון ועד עבודת השם שלו בימים אלו. בסוף יום העיון התקיימה התוועדות, שיחה, בעברית לא דוסית, עם הרב יהושע שפירא ואביתר בנאי, ששר שירים ושיתף בגעגועיו לירושלים.

בשיחה עם הרב שפירא שאלתי אותו על איזה צורך כנס כזה עונה לדעתו בחברה הישראלית של היום. "יש צימאון מדהים בחברה הישראלית ללמוד תורה", הוא ענה, "גם אצל חילונים, אגב, שלומדים במסגרות רבות, ולא רק אצל דתיים. זה צימאון עצום לדבר השם, ובגלל זה אנחנו כאן".

בתור מי שנכח ביום העיון והקשיב באוזן לומדת מחד ובאוזן חוקרת מנגד, שמחתי לשמוע – בשתי אוזניי – שיח שיש בו הביטחון לאתגר את עצמו, בצד זה שהוא חוגג את עצמו. אמירות שבדרך כלל אנחנו רגילים למקם אותן בשיח שוליים הולכות ומוצאות את נתיבן אל המיינסטרים של הציבור הדתי, מבלי שאימת ההתפקרות תרחף מלמעלה.

נסבר את האוזן עם דוגמה. הנה לכם ציטוט מדבריו של הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן ונשיא ישיבת ההסדר שאירחה את הכנס: " אנחנו הרבה פעמים תופסים את התורה, את ההלכה ואת שולחן ערוך בצורה פורמליסטית, אבל אנחנו שוכחים לפעמים את המהות".

* כנס "בכל לבבך – ימי עיון בעבודת השם", מרכז ווהאל רמת גן, 4/7/2013, אתר אבי חי. יותם יזרעאלי הוא מסטרנט ומורה בתוכנית הבינתחומית לחקר דתות באוניברסיטת תל-אביב