מה הקשר בין פייטן בן פייטנים מהמסורת האנדלוסית לפסנתרן קלאסי ממוצא רוסי? וכיצד יכולה קרן יער לתפקד כשופר? המקרה המוזר של אורי ריווח ואורי ברנר, שמופעם המשותף יוצג בפסטיבל הפיוט
הסיפור של אורי ריווח, בנו של הפייטן הרב יצחק ריווח, מתחיל בירושלים, בבית שבו שלטה המוזיקה האנדלוסית - זו שהביא אביו ממרוקו. סיפורו של אורי ברנר, פסנתרן קלאסי ומעבד מוזיקלי, מתחיל לעומת זאת במוסקבה, בתקופת ברית המועצות. הסיפור המשותף של שניהם עובר בגליל, בהרי יהודה ובאירופה וחונה לעת עתה כאן, בבית אבי חי: יצירתם המשותפת "הקולות הפשוטים: פנטזיה לחזן ותזמורת" - שיתוף פעולה מוזיקלי-אלתורי המשלב מוזיקה קלאסית, פיוטים אנדלוסיים ותיפוף על פחים – תוצג בפסטיבל הפיוט במקום. בשיחה עמם הם מספרים על שיתוף הפעולה, העבודה המוזיקלית עם חזן וקרן יער שמתפקדת כשופר וגם על מסורת הפיוט האנדלוסית.
נתחיל מההתחלה, מאיפה אתם? על איזו מוזיקה גדלתם?
ברנר: "גדלתי במוסקבה של שנות ה-80. אמי היתה כנרת בבית האופרה של מוסקבה ואבי היה נגן בסון בתזמורת ברית המועצות לשעבר. בתור ילד, הסתובבתי בחזרות של התזמורת, ובזמן שהוריי נשארו בחזרות עד שעת לילה מאוחרת, אני הייתי יושב ומאזין באולם. התחלתי לנגן בפסנתר בגיל ארבע ויותר מאוחר גם בחלילית, כהכנה לעתיד שייעדו לי בתור נגן כלי נשיפה. בה בעת, נחשפתי גם להרבה ג'אז דרך אבא שלי, שהיה חובב ג'אז מושבע והביא תקליטים הביתה".
ריווח: "אבי, הרב יצחק ריווח, היה פייטן חשוב, וביתנו בירושלים תמיד היה מוצף בשיר. חיינו בתוך מוזיקה על כל גווניה: גם מזרחית אבל גם מערבית. הוא כיוון את האוזן שלי לשמיעה אמנותית ומקורית".
אביך נחשב לאחד מחשובי הפייטנים בארץ ואחד מתלמידיו הבולטים של ר' דוד בוזגלו, שהיה לגדול פייטני מרוקו. האם כבן לשושלת מכובדת של תלמידים ומורים מחוננים, התחברת לפיוטים כבר בתור ילד? אהבת את המוזיקה האנדלוסית?
ריווח: "אני חושב שיהיה מדויק להגיד שהחיבור שלי אל הפיוטים החל עוד לפני שנולדתי. מעבר לכך שאבי, כאמור, היה שר כל הזמן, הייתי גם נוכח בתפילות ובאירועים הדתיים שבהם הוא התמחה בתור פייטן, כך שגדלתי בתוך העולם הזה ואהבתי אותו. אבי נולד באזור הרי האטלס שבמרוקו, אך את רוב חייו הבוגרים העביר בערים הגדולות של מרוקו כדי להתמיד בלימודיו, בין השאר אצל ר' דוד בוזגלו. " ריווח: במסורת הפיוט האנדלוסית נהוג שהחכמים הגדולים מביאים פרשנות מופשטת אל תוך המילה. לדוגמה, המילה מים תפורק להברות קצרות מ-י-ם, וביניהן יוצקים גלגולי לשון וסאונדים שונים שלא רק מעטרים את המילה מבחינה צלילית, אלא גם מעבירים את התחושה החבויה במילה "
מטעין את המילה בתחושה
המוזיקה האנדלוסית, שהחלה להתפתח בעיר אל אנדלוס שבספרד, התפשטה לכל רחבי צפון אפריקה, בין היתר בעקבות גירוש יהודי ספרד ויישובם מחדש בארצות המגרב. שילובה של המוזיקה האנדלוסית עם פיוטים יהודיים יצר מסורות חדשות של קישוט מוזיקלי, שהיגרו יחד עם יהודי צפון אפריקה אל ישראל של ימינו.
האם זכורים לך מנהגים מיוחדים הקשורים למוזיקה מבית הוריך?
"בילדותי היה מנהג בביתנו לקום דווקא בלילות החורף הארוכים ולשיר באמצע הלילה. כמה מהמומחים הגדולים ביותר לשירה אנדלוסית היו מתקבצים אצלנו ומנגנים ללא כלי נגינה, שרים ללא ליווי. כיוון ששרו ללא ליווי, הם היו צריכים לגלגל בלשונם הברות שיחברו בין המילה למשפט המוזיקלי. אני זוכר שכשהייתי צעיר, חשבתי שהם שרים בג'יבריש, אך מאוחר יותר הבנתי שהם ממלאים את המילה בתוכן ובתחושה בזמן שהם ממלאים גם את המשפט המוזיקלי.
"במסורת הפיוט האנדלוסית נהוג שהחכמים הגדולים מביאים פרשנות מופשטת אל תוך המילה באמצעי זה. לדוגמה, המילה מים תפורק להברות קצרות מ-י-ם וביניהן יוצקים גלגולי לשון וסאונדים שונים שלא רק מעטרים את המילה מבחינה צלילית, אלא גם מעבירים את התחושה החבויה במילה. בשירה האנדלוסית יש ריתמוס שמחבר את הפייטן לחוויה, והוא יצא מן הגדר המובהק של התוכן ומבטא איזשהו סוג צלילי יותר חופשי. המופע הזה שלנו יעביר את החוויה והמסורת הזו".
"עינייך שיר", אורי ריווח
צמד מה קשור
על אף הרקע השונה שממנו מגיעים השניים, החיבור האמנותי ביניהם החל כבר לפני כמה שנים. הפרויקט הקודם שעליו עבדו ביחד, Painting Sounds, עסק בקשר שבין אלתור, ציור ומוזיקה, ובמהלכו ריווח צייר על הבמה וברנר אלתר מוזיקה שהגיבה להתרחשות הוויזואלית. המופע הזה ממשיך את הקו החדשני והאקספרימנטלי, אך הוא נטוע במוזיקה האנדלוסית והקלאסית. איך עלה הרעיון לשתף פעולה גם סביב הנושא הזה?
ברנר משיב: "ברגע שאורי הציע שנעשה יחד פרויקט פחות אלתורי ויותר מובנה, הסכמתי מיד, כי תמיד מרתק אותי לעבוד איתו, גם באופן אישי וגם באופן אמנותי. אנחנו מגיעים משני צדי המתרס – אני מהמוזיקה הקלאסית המוסדרת ולעתים קשיחה, והוא מהמוזיקה האנדלוסית. אנחנו יכולים לעבוד יחד רק בגלל ששנינו אוהבים לצאת מהקופסה ולהפליג לכיוון הדבר הלא נודע. ביחד אנחנו יוצרים בית חדש, משהו שלישי שנוצר, זה מה שמייחד אותנו".
פיוטי הימים הנוראים המושרים בתקופה שבין ראש השנה ויום כיפור נחשבים לפיוטים עתיקים ביותר, ולכל אחד מהם יש כמה לחנים ואינספור ביצועים. מדוע בחרתם לבנות את המופע דווקא מהם? באילו פיוטים בחרתם ומדוע?
ריווח: "בחרתי חומרים מוזיקליים ופואטיים שמהם אני חושב שניתן להוציא את מיטב החוויה המוזיקלית. במופע בחרנו שלא להשמיע כמעט שום פיוט מההתחלה ועד הסוף; בית אחד מספק אותי כדי להביע את הכוונה הרוחנית שמאחוריו. נוסף על כך, יש במופע קטעים קצרים שהם קטעי פולחן, דוגמת פיוטים שמסבירים ומבארים את הכוונה העומדת מאחורי טקס בציעת הלחם. בתור ילד, שמעתי את הפיוט הזה, והקצב שלו עניין אותי, הייתי מתופף על השולחן בזמן שהיו בוצעים את הלחם. במוזיקה עצמה יש ביטוי להשתוקקות למאכל, וזה מה שמשך אותי להתעסקות בו כיום".
פיוטי מרוקו קשורים קשר עבות למוזיקה האנדלוסית הקלאסית וכן למוזיקה הערבית הפופולרית מכל רחבי צפון אפריקה והמזרח התיכון. לעומת זאת, פיוטים אשכנזיים לעתים קרובות מתכתבים באופן צמוד יותר עם מוזיקה קלאסית-מערבית. האם מצאתם גם חוט מקשר בין הפיוטים האנדלוסיים למוזיקה המערבית? האם הצלחתם לשמר את שני העולמות וגם לקשר ביניהם?
"המוזיקה שאנחנו נוגעים בה במופע היא מוזיקה עתיקה, מתקופת ימי הביניים וגלות ספרד, ולכן רואים קשר ישיר בין המוזיקה הקלאסית-מערבית העתיקה על צורותיה השונות ואף לבאך ובין אותם פיוטים עתיקים. המוטיב המוזיקלי קיים שם בצורה האמנותית בדיוק כפי שהוא קיים במוזיקה המערבית".
ברנר: "כשהתחלתי לעבוד על העיבודים של הפיוטים לכלל יצירה בעלת השפעות קלאסיות-מערביות, היה לי חשוב קודם כול להקשיב לצורה האותנטית של הפיוט. לאחר מכן עיבדתי את הפיוט לכיוון שעניין אותי ובסופו של דבר, נפגשנו שוב, ואורי (ריווח) לעתים הציע לקחת כמה צעדים חזרה אל המקור, כדי לשמור על שני העולמות המוזיקליים הללו ולא לאבד אף לא אחד מהם". " ברנר: אנחנו מגיעים משני צדי המתרס - אני מהמוזיקה הקלאסית המוסדרת ולעתים קשיחה, והוא מהמוזיקה האנדלוסית. אנחנו יכולים לעבוד יחד רק בגלל ששנינו אוהבים לצאת מהקופסה ולהפליג לכיוון הדבר הלא נודע. ביחד אנחנו יוצרים בית חדש, משהו שלישי שנוצר, זה מה שמייחד אותנו "
לצד העוד והסנטור, שמזוהים עם המוזיקה האנדלוסית והערבית, במופע משתתפים גם קרן יער, סקסופון וקלרנית, שאינם כלים מסורתיים במוזיקה הערבית. איך הכלים המערביים משתלבים במופע?
ברנר: "בחירת הכלים היתה תהליך ארוך ומדוקדק. היה חשוב לנו להבין אילו כלים יכולים לתת לנו את הצבע המדויק שחיפשנו. חלק מהכלים שנבחרו בסופו של דבר הם אותנטיים יותר ולא זרים למוזיקה האנדלוסית, כמו הסנטור, אבל גם בו אנחנו עושים שימוש מיוחד. לדוגמה, באחת היצירות אנחנו משלבים את הסנטור יחד עם צליל של צ'מבלו. יחד נוצר בין הכלים קו מגשר של המערב והמזרח משום ששני הכלים באים מאותה המשפחה הכלית, אך הם מתרבויות שונות לחלוטין.
"בחלק אחר של המופע אנחנו נותנים לקרן יער, כלי מערבי גם כן, לעשות תפקיד שמדמה לה צליל ואיכויות של שופר. רבים מהכלים מתפקדים בדואליות כזאת - מערבית ומזרחית בה בעת. מה שמעניין את שנינו בפרויקט הזה הוא בדיוק השטח האפור הזה, העובדה שכל כלי יכול לתפקד בכמה דרכים".
מלבד אורי ריווח, ששר במופע, יופיע אתכם גם החזן אליה מויאל, סולן התזמורת האנדלוסית של אשדוד. מה היתה מטרת שילובו של חזן בתוך ההרכב?
ריווח: "מטרתו העיקרית של החזן ביצירה שלנו היא לשמור על חוט הזהב של אותה מסורת עתיקת ימים בין כל השירים השונים שמוצגים בערב. אני משתמש בפייטן כדי שלא נסטה ונברח רחוק מדי מנקודת המוצא".
ברנר: "אנחנו משתמשים בחזן כסוג של כלי שיש לו המנגינה שלו והמקצב שלו; אנחנו לא משנים אותו וגם לא לימדנו אותו שום דבר חדש. החזן מייצג את המצב הטהור של התבטאות תפילתית ומדיטטיבית, ולא הרגשנו שנכון לגעת בזה, אלא לטוות משהו מסביבו. השינוי הגדול נוצר כששמים את אותה שירה-חזנית בהקשר מוזיקלי אחר; פתאום כל היחס המוזיקלי שלו משתנה, מהותו משתנה ונשמרת בה בעת. לקחנו אותו כיהלום ושמנו בתוך המסגרת שלנו".
לסיכום, איך הייתם מגדירים את המופע הקרוב?
"המופע הוא בבחינת מסע. הוא לא נבנה כרשימה של יצירות שמופיעות אחת אחרי השנייה באופן רנדומלי, אלא מתוך מחשבה שכל פיוט צריך לקבל את המקום שלו, במקום המושלם בעינינו. המסע יתחיל מכיוון ראשוני ועתיק ויתפתח אל עבר המופשט ובעל האמירה האנושית-אישית. הפיוטים הם יצירות לכל דבר, שיכולים להיות מבוצעים גם בקונצרט של מוזיקה קלאסית. היותן יצירות עם זווית אישית שנובעות ממסורת יהודית ארוכת שנים רק הופכת אותן ליצירות שלמות ומושלמות יותר".