ב-2007 הציג הצלם עדי נס את סדרת "סיפורי התנ"ך" בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לאמנות. בסדרה העתיק נס סצנות תנ"כיות למציאות הישראלית העכשווית ותיאר אותה כמציאות מדורדרת שמפקירה את ענייה ואת חלשיה.
"סדרת 'סיפורי התנ"ך' נוצרה בשנים 2003-2006 מתוך מצוקה אישית", אומר היום נס, "הייתי במשבר אישי, בלי עבודה ובלי בית, ושאלתי את עצמי מה הסיבה שאני בוחר לגור בישראל ולא מהגר לניו יורק, שבה אני יכול להשיג ויזת אמן, או לאירופה, שם מייצגת אותי גלריה ויש לי קריירה משגשגת. ככל שהבטתי סביבי, ראיתי חברה ישראלית במשבר זהות. אנשים בני גילי ניסו להשיג את הדרכון הפולני של הסבתא כדי להגר לאירופה או להשתתף בהגרלת הגרין קארד כדי להגר לארצות הברית. החברה הישראלית נהיתה לחברה מנוכרת וקפיטליסטית שהפערים בין עשירים לעניים בה הולכים ומקצינים.
עבודתו של נס, מתוך סדרת "סיפורי התנ"ך". המיסתורין בין רות לנעמי
"ניסיתי לחשוב מה הציר המרכזי שמחזיק אותנו קשורים לארץ כזאת. עלה בדעתי שאולי כמו שהעברית היא הציר המרכזי בזהות שלי – בעבודותיי אני מתעסק בסוגיות של ישראליות ואינני יכול באמת לצלם בחו"ל, כי אי אפשר לצלם ישראליות בחו"ל - כך התנ"ך הוא עמוד השדרה של החברה הישראלית, ובאמצעותו אנחנו נאחזים יחד באדמה הקשה הזאת. כך צץ הרעיון לצלם סצנות מהתנ"ך. כיוון שהייתי במשבר, החלטתי שהומלסים ואנשי שוליים יגלמו את גיבורי התנ"ך והבנתי שאטפל בטקסט התנ"כי-יהודי כבטקסט בעל משנה חברתית-אנושית.
לראשונה הופיעו בעבודותיו של נס, שעד אז הציג רק גברים, דמויות של נשים: רות ונעמי. שני תצלומים שלהן הוצגו בסדרה, ובשניהם הן היו זרות ועניות. באחד, "רות ונעמי", הן יושבות בין דוכני שוק ריק ומלוכלך, ובאחר, "רות ונעמי מלקטות", הן אוספות יחד שאריות בצלים שנזרקו בסוף היום מדוכני השוק. את נעמי גילמה השחקנית רבקה בכר, ואת רות גילמה הציירת נטע הררי נבון. "שחררנו קבוצת שיער משיערה של נטע, והרוח הצמידה אותה לגופה של רבקה", נזכר נס, "ואז בא המשפט התנ"כי בראשנו: 'באשר תלכי אלך'".
אקט של מדרש
לראשונה הכנסת נשים לתמונה.
"מצאתי בתנ"ך גיבורות מרתקות והבנתי שאני רוצה אותן בסדרה. נזכרתי במושג הציידים והמלקטות והחלטתי שהאישה הראשונה שתופיע בתמונות תהיה בעמדת מלקטת. כך עלה הדימוי של רות בשדה בועז. החלטתי שהרגעים הסיפוריים שאבחר בסדרה יהיו תמיד הנמוכים ביותר. בגלל שעסקתי באובדן בית – בית אישי, כי הסדרה החלה ממשבר אישי, ובית לאומי, כי זיהיתי שפל בישראליות - בחרתי לסדרה גיבורים עם סיפור של בריחה, גירוש או עזיבת בית. רות ונעמי עזבו בית וחיפשו בית אחר.
"בכל צילומי הסדרה הטמעתי רובד נסתר של תקופה חקלאית-מקראית. בצילומי רות ונעמי חיפשתי לוקיישנים ליד שווקים פתוחים. בחרתי במגרש החניה של השוק הבדואי בבאר שבע ועזרתי לו להיראות יותר עלוב ומלוכלך ממה שהיה באמת. רציתי שהסדרה תיראה כמתרחשת ברגע אפוקליפטי קולנועי, להראות את ישראל בסוף הימים.
"החלטתי ששתי הנשים יאספו מהקרקע בצלים משום שבתקופות של שפל, הירקות בשווקים קשים. דמיינתי איך העצב והצער של הנשים נהפך לדמעות, וכשהן נשרו אל הקרקע, הן הפכו לבצלים. השמש של סוף היום פגעה בבצלים, והם נראו כמטבעות זהב. בזמן הצילומים הניחה אסיסטנטית שלי קופסה ליד המצולמות. היה עליה כיתוב, ואני, שלא אוהב טקסט בעבודותיי, ביקשתי להשליך את הארגז ולשים במקומו אחר. כשהגדלתי את התמונה בחדר החושך, גיליתי את הארגז שנזרק בימין הפריים ועליו הכיתוב 'בראשית'. החלטתי להשאיר אותו בתמונה".
התמונה הנוספת בסדרה. רובד נסתר של תקופה מקראית חקלאית
נכתב שצילומי 'סיפורי התנ"ך' שלך הם אקט של מדרש.
"אמנות מאפשרת לכל אחד להבין אותה בצורה אחרת. אפשר לקרוא את התערוכה 'סיפורי התנ"ך' דרך הפריזמה הישראלית, או הפוסט-מודרנית או ההומואירוטית או כיצירה המתקשרת למכלול היצירות של אמן. כך גם הטקסט התנ"כי פתוח לקריאות מסוגים שונים. בתרבות הישראלית ישנם טקסטים - ומגילת רות הוא אחד מהם - שמאפשרים לנו לחזור אליהם שוב ושוב, שנה אחר שנה, ובכל פעם להבין משהו נוסף על מציאות חיינו. זה גם כוחו של הצילום האמנותי.
"כמדרש לא היססתי למקם סצנות בנוף עירוני, או לחטוא לאפיזודה הכתובה. נעמי הרי לא ליקטה עם רות. נוסף על כך, כמי שעוסק בהומואירוטיות ובמגדר בעבודות שלו, הרגשתי שאין מתאימות מרות ונעמי, גיבורות סיפור על אהבת נשים חזקה".
מה נשתנה
ספר על ההתייחסות לצילומי האירופים שהגיעו לישראל במאה ה-19.
"הצלמים שתיעדו את ארץ ישראל במאה ה-19 שיווקו אותה מנקודת מבט רומנטית וקולוניאליסטית. הם צילמו אנשים עניים ושלחו את תצלומיהם לאירופה כגלויות תיירים, שבהן כינו את הנשים הערביות עם הזרדים על הראש 'רות ונעמי' ואת ההומלס היושב בשער 'יהושע'. כאמן, ברור לי שכדי לכונן מיתוס, נעזרים בגופתו של מיתוס אחר ויוצקים בו רוח חיים חדשה. ב'סיפורי התנ"ך' עשיתי בעצם פעולה של הפוך על הפוך: אנשים לא-הומלסים מגלמים הומסלים שמגלמים גיבורי תנ"ך".
מאז תערוכת "סיפורי התנ"ך" התחוללו בישראל אירועים דרמטיים: מחאה חברתית – כושלת או לא - חתמה את הפנטזיות של ישראלים רבים; הפערים בין המרכז לפריפריה העמיקו; והמרכז עצמו הולך וננטש לטובת אמידים מישראל ותפוצותיה; אדם שהסתבך עם ביטוח לאומי הצית את עצמו למוות; פליטים נשלחים למתקן 'חולות' וחומות סביב פלסטינים נהפכו לשגרה מפוהקת.
אלה תהליכים שנראים בסדרת "סיפורי התנ"ך" כבר ב-2007. ובכל זאת, מה השתנה לדעתך מאז הצגת אותה לראשונה?
"אני לא חושב שהמחאה החברתית כשלה. שינויים אמיתיים מבשילים לאורך זמן רב, ובינתיים מציאות חיינו מבעבעת. בשעה ש'סיפורי התנ"ך' שלי ביקשו להסב מבט לקצוות החברתיים, המחאה החברתית חשפה שהשוליים אינם קבוצה קטנה, אלא בת מאות אלפי אנשים שנמצאים במצוקה כלכלית.
"הסדרה שלי התקבלה בארץ בהצלחה רבה: כ-60 אלף צופים הגיעו אז למוזיאון, ועד היום היא הוצגה ומוצגת בתערוכות רבות בעולם. אני מודע לכך שאמנות ואמנים מסוגלים רק לשקף מצב, ולא לשנותו. עם זאת, הצלחתה של הקהילה הגאה, שאליה אני שייך, מבהירה עד כמה פעולות של יחידים בתחומי התרבות יכולות לייצר שינוי בשיח התקשורתי: הוא מחלחל לדעת הקהל ויוצר שינויים פוליטיים וחברתיים. במובן הזה, עוד לא נאמרה המילה האחרונה".
