ההיכרות של הלנה יעקבלב-גולני עם נושא הנקמה החלה ממפגשים חודשיים בין סטודנטים פלסטינים לסטודנטים ישראלים שהתרחשו בחסות מכון ירושלים לחקר ישראל. לדבריה, אחד הנושאים שעלו פעם אחר פעם במפגשים האלה – ושמאפיינים באופן כללי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני – הוא נושא הנקמה. לאור חשיבותו המרכזית בסכסוך מצד אחד, ודלות המחקר לגביו מנגד, יקובלב-גולני החליטה להתעמק בו. בימים אלה היא מייעצת לבמאי אנגלי שיוצר סדרה דוקומנטרית על נקמה בחמישה פרקים ושותפה בכתיבת ספר חדש שיוקדש לנושא הנקמה על מכלול ההיבטים שלה, הפילוסופיים, ההיסטוריים, הפסיכולוגיים והסוציולוגיים. שיחה רלוונטית מתמיד.
מוחמד אבו חדיר. נקמת ילד קטן
בשבועיים האחרונים המילה נקמה פרצה אל חיינו, מן הטוקבקיסטים ועד ישיבות הממשלה, בין ממי שדרש אותה ובין ממי שקרא להימנע ממנה. למה בעצם המילה הזאת כל כך טעונה? האם אנחנו לא נוקמים זה בזה מדי יום, על דברים קטנים כגדולים? האם מבצעים צבאיים ומלחמות הם לא סוג של נקמה? אז למה דווקא המילה הזאת מייצרת כל כך הרבה אמוציות?
"המילה לא טעונה כלל; היחס של האנשים אליה והפירוש שהם מקנים לה הם טעונים מאוד. נקמה היא רגש בסיסי, אוניברסלי לכל בני האדם, אך כדי לווסת אותה, אנשים, חברות ומדינות מודרניים יצרו כללים וחוקים שעל פיהם מנוהלים חיי הקהילה. נקמה, למעשה, היתה מנוע הכרחי לקידום החוקים, כולל אותם חוקים שהיום אנחנו משתמשים בהם בניהול סכסוכים ושפיטה.
"לדעתי, הסטיגמה השלילית שיש למילה "נקמה" נובעת מכך שנהוג להתייחס אליה כאל משהו פרימורדיאלי, עתיק יומין, לא מקובל לחלוטין בחיינו המודרניים. אולם בהרבה מאוד חברות – באפריקה, במזרח התיכון ואף באירופה (באזור הבלקן) – למושג הנקמה יש תפקיד מרכזי בתפקוד החברה. החברות המודרניות ו'הנאורות' אוהבות להציג את עצמן כמדינות חוק, אך המציאות מדגימה כי הרבה פעמים מניעי המדינות, שמנוהלות בידי אנשים עם רגשות, נובעים מנקמה, וכן, יש בהחלט מלחמות ומבצעים צבאיים שהם תוצר ישיר של נקמה".
נקמה היא אישית
האם יש יחס שונה לנקמה בשלוש הדתות המונותאיסטיות? אני מתכוון כמובן לרמה התיאולוגית, אבל האם זה מתקיים גם בפועל, במציאות או בהיסטוריה?
"יש הטוענים שהמקורות של הנקמה כפי שהם מופיעים בשלוש הדתות נטועים בקוד חמורבי מהמאה ה-18 לפני הספירה. אף על פי שהיהדות והאסלאם מגנות את הנקמה בתוך קהילת המאמינים, הן בהחלט מוכנות לסבול, אם לא לקדם, את יישומה כלפי קבוצות חוץ או כלפי כופרים. ביהדות אין הבדל ברור בין מאמינים לכופרים כמו באסלאם. בתוך הקולקטיב היהודי, עם זאת, יש איסור ברור של נקמה אישית. בדומה לקוד חמורבי, התנ"ך מרמז על עונש צודק רק למי שגרם פגיעה או עלבון, אולם הוא אוסר על נקמות דם או נקמות אישיות בכל מחיר בתוך העם היהודי, שכן הזכות לנקום שמורה לאלוהים. גם האסלאם שומר את הזכות לנקמה לאל, אולם הוא מצדיק את הנקמה נגד כופרים; עם זאת, נכתב שהנקמה צריכה להיות פרופורציונלית לעבירה וכי המחילה היא מעשה גבורה.
"על ידי הצגת מסרים סותרים למאמינים שלהם, גם האסלאם וגם היהדות מאפשרות מגוון רחב של פרשנויות ומניפולציות. לפיכך, ביהדות ובאסלאם נראית הנקמה כאמצעי לגיטימי לכינון מחדש (שחזור) של צדק. בנצרות, לעומת זאת, נקמה היא זכות אלוהית בלבדית. הנצרות אפוא מגדירה את עצמה "כדת הרחמים" המתנגדת לנקמה ומטיפה לבני אדם לסלוח. עם זאת, ההיסטוריה מלאה בדוגמאות הפוכות".
מהו בעצם ההבדל, אם קיים הבדל, בין המושג נקמה ובין כל מושג אחר של גמול או הענשה? למה בימים אלו אנחנו שומעים קריאות ל"נקמה", אבל לא שומעים קריאות ל"הענשה"? אלה באמת מושגים שונים?
"מעשה הנקמה, בניגוד לגמול, הוא אישי, הוא ייחודי לאדם שמבצע אותו ועלול להיות לא מידתי ביחס לעוון שהביא לביצועו. מפני שהנקמה היא אישית, הדבר הכי חשוב לנוקם הוא להעביר מסר אישי למי שנוקמים בו או בהם. מכיוון שהפשעים שהתרחשו באחרונה נתפסים על ידי הישראלים והפלסטינים כפוגעים באופן אישי בהם, בתור חברי הקהילה, יש רבים שחשים רצון ואף הצדקה לנקמה".
ד"ר יעקבלב-גולני. הדתות מכתיבות את מנהגי העמים נקמה הוא מושג תלוי תרבות? האם ישנם סוגים שונים של נקמות בחברות שונות?
"נקמה היא בסיסית בכל חברה, אולם בכל תרבות יש לה ביטויים שונים. ככלל, בכל חברה יש נקמה אישית, מעין עין תחת עין, והסוגה הזאת כוללת גם נקמת דם, דהיינו, נקמה אישית על דם שנשפך, שזהו מוסד עתיק יומין של אכיפת צדק שנועד גם לצמצם מראש את שפיכות הדם כמה שניתן, והוא היה מקובל מאוד בתרבויות המזרח התיכון. יש לו גם אזכורים במקרא (למשל, ערי המקלט נועדו להגן על ההורגים בשוגג מפני גואל הדם של המת, אבל היו חסומים בפני הרוצח במזיד, שדמו הותר ביד גואל הדם. אבל גם במקרים אלו, הדבר היה נעשה בהתערבות של השופטים, כלומר, בתיווך מוסדי, כך שאני רואה בזה מגמה של ריסון והגבלה של נקמות הדם). ויש נקמה קולקטיבית – כאשר הסיבה לנקמה מאומצת ברמה הלאומית/חברתית/ארגונית על ידי מנהיגי הקבוצה נגד הקבוצה היריבה".
האדמה במרכז הבמה
איך את רואה את היחס לנקמה במצב הישראלי-פלסטיני? האם יש יחס שונה למושג הנקמה בשתי החברות?
"בסכסוך הישראלי-פלסטיני ישנה דינמיקה של נקמה שמנציחה את הסכסוך. כל ניסיון לשבור את המעגל נתפס על ידי הצד שכנגד כהבעת חולשה. באופן כללי, בחברה הישראלית הנקמה היא מחוץ לחוק. לעומת זאת, התפיסה של תגמול היא התפיסה השולטת. הזרוע העיקרית של פעולות תגמול בישראל בהקשר של הסכסוך היא צה"ל.
"בצד הפלסטיני, לעומת זאת, בשל מוסדות מדינה חלשים, תעמולה וחוסר אמון במוסדות של האוכלוסייה, מיצוי הצדק לא מתאפשר בדרכים הממסדיות, ומעשי נקם נעשים האפיק הזמין היחיד לבודדים, שעלולים לבצע את מעשי נקם לבדם או כחלק מארגוני הטרור, וזו כבר הופך להיות נקמה קולקטיבית".
באחד המאמרים שלך את כותבת על ערך הנקמה בחברה הפלסטינית, שבא לידי ביטוי גם בהמנון שלהם (המילה נקמה מופיעה פעמיים בהמנון "הלוחם" משנת 72'), ואת גם מדגימה את הלחץ החברתי שיש מבחינה ערכית על הנוקם בחברה הערבית, את הדינמיקה של הנקמה, שאם הוא לא נוקם, הוא משלם על זה מחיר חברתי; הוא מאבד מכבודו. כך שזה לא רק תלוי בהנהגה חלשה, אלא מובנה עמוק בתוך המרקם התרבותי, לא?
"זה בדיוק מה שקורה. הערך של השמירה על הכבוד, על ה"פנים" או המוניטין של המשפחה, החברה, "האדמה" הוא במרכז הבמה, והנקמה היא אחד הכלים הזמינים לשחזור הכבוד "האבוד" הזה. במקרה של ההמנון הפלסטיני, מה שקורה הוא שהנרטיב הלאומי הפלסטיני מדגיש את "אובדן האדמה" או "אובדן פלסטין", ודרך ההמנון נדרש מהפלסטינים כקולקטיב להמשיך במעשי הנקמה, עד שייווצר מעין 'תיקון/שחזור של אותו עוול', כביכול, ולכך כל האמצעים כשרים".
לאור הימים האחרונים נראה שבחברה היהודית, לפחות בנרטיב שלנו שהיינו רוצים ליישם כאן (ונראה שעל השנים האחרונות אנחנו מקבלים ציון נכשל), זה בדיוק ההפך. רוב החברה הישראלית בהלם, והיא חשה בושה וכלימה על כך שהעשבים השוטים האלה גדלו בקרבה. עם זאת, רבים מהאנשים היום בארץ, ובהם רבים מהקוראים של הראיון הזה, לא מצליחים לשים את האצבע על הנקודה החמקמקה הזאת, ולכן אני מבקש שתרחיבי כאן עוד. למה אצלנו מגיבים כך, ואצלם מגיבים אחרת?
"לדעתי השוני נובע מכך שבשתי הדתות – ואין מה לעשות, הדת מכתיבה את המנהגים, ההרגלים ותפיסות העולם של שני העמים, גם לחילונים שבינינו באזור שבו אנו חיים – היחס אל הנקמה האישית הוא שונה. ביהדות יש איסור מוחלט על נקמת דם, בשונה מאסלאם, ולכן, בחברה הישראלית אין סובלנות כלפי ביטויים של נקמה אישית, בייחוד כשמדובר בחפים מפשע, ולא באנשים האחראים באופן ישיר על מעשה שהצית את הנקמה מלכתחילה".
"המציאות תלויה לחלוטין באנשים שמפרשים אותה בצורה שתיטיב עם האינטרסים שלהם. בעניין הזה, הטקסטים הקדושים לא יוצאים מן הכלל. הפסוקים האלה לא מוזכרים, כי כנראה זה לא משרת את האינטרס של האנשים המפרשים את הטקסטים, או מפני שהקוראן עצמו, כמו התנ"ך, מספק מסרים סותרים בעניין".
הממד הפסיכולוגי
מה בנוגע לממד הפסיכולוגי של הנקמה? האם הנקמה מייצרת משהו מבחינה פסיכולוגית שאינו מתאפשר באפיק אחר?
"מפני שנקמה היא אישית ואף אינטימית בהיבט הפסיכולוגי מבחינת הנוקם, הפגיעה בקורבן של הנקמה מעניקה לנוקם מעין הרגשה של סיפוק שמתעלה מעל לרמת הסיפוק הרגילה. הנוקם חווה קתרזיס רגשי כאשר הוא עצמו מעביר את המסר הייחודי שלו לקורבן".
תוכלי להעמיק קצת בהיבט האינטימי? כי באזור שלנו זה מקבל משמעות גדולה מאוד. זה אומר שבעצם יש בין העמים קשר אינטימי עמוק, אולי אפילו מעין ברית דמים?
"הנקמה האישית היא אכן אינטימית מבחינת הנוקם, אך לאו דווקא מבחינת הקולקטיב. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מלחמות אכזריות שהן בדרך כלל בין עמים קרובים. הסכסוך המתמשך והאבל המשותף קושר את הגורל של שני העמים ובאופן מלאכותי מחבר ביניהם – מעין חיבור מתוך כורח שלילי - שותפות גורל. זה לא בדיוק קשר אינטימי, אבל בהחלט קשר של שכנים, של שותפים למסע. בשל הקרבה הזו בין העמים והניסיון להפריך קשר זה (על ידי למשל הצגת "האחר" באור שלילי), רמת השנאה הבין-קבוצתית עולה, ובתורה מובילה להצדקה של מעשי אלימות כלפי הקבוצה היריבה".
מאז הרצח של מוחמד אבו-חדיר, ישראלים רבים דורשים שהמנהיגים שדיברו על נקמה ישאו באחריות לדבריהם. אם בנקמה יש היבט אישי, כפי שאמרת, וחלק מן המנהיגים דרשו נקמה, גם כשהם התכוונו לנקמה ממלכתית של הזרוע הצבאית, האם אין כאן סוג של הסרת אחריות כשהם משתמשים במילה נקמה? האם לא נדרש שבמציאות פוליטית כה מורכבת, על המנהיגים שלנו לדעת להשתמש במילה הזאת בצורה מושכלת יותר? גם אם זה קורה – ואולי על אחת כמה וכמה - בלהט הרגע?
"אבל אם אני חושבת על הסיבה העיקרית שבעטיה המנהיגים משתמשים יותר במילה "נקמה" היא מפני שהיא יותר נגישה וברורה לכל אחד, ואינטואיטיבית, אנשים יכולים להתחבר אליה, כי כפי שאמרתי, התרבות, הספרות והדת שלנו מלאים במסרים של נקמה. צריך לזכור שבניגוד ל"גמול" או ל"עונש", ל"נקמה" אין גבולות ברורים. תגמול או ענישה מצריכים איזושהי הגדרה של גבולות ומערבים את מערכות האכיפה והשפיטה הרשמיות. במובן זה, הנקמה היא פראית יותר, יצרית יותר. היא לא מאורגנת ולא ממוסדת, ולכן גם כמושג, היא מופשטת וכללית יותר".
איך לדעתך אפשר לצאת ממעגל הנקמה?
"שאלה טובה, והיא תלויה רק באלה שמעורבים בסכסוך עצמו – הישראלים והפלסטינים. הסברה בנושא היא שחינוך (גם בתוכניות לימודים, אבל גם במערכות לא רשמיות, כגון משפחה, מוסדות תרבות, מוסדות הדת וכולי) וחיזוק המוסדות המדיניים הפלסטיניים עשויים לשאת פרי עם הזמן. מתברר כעת שגם מערכת החינוך שלנו צריכה בדק בית. אבל חשוב להדגיש שצריך להיות רצון אמיתי ברמת ההנהגה של שני הצדדים להפסקת הסכסוך – רק כך ניתן לעצור את מעגל הנקמה".
לקריאה נוספת על אירועי החטיפה
