אריק איינשטיין, אסי דיין והרב עובדיה יוסף – כולם הלכו לעולמם בתשע"ד, שנה שתיזכר, יותר מכל, כשנה שעמדה בסימן פרידה ממיתוסים. האם בישראל של היום ייתכנו חדשים?
במשך שנים, כשהייתי מתקשרת לאריק איינשטיין, היתה השיחה מתחילה באותו האופן: אני הייתי שואלת לשלומו, והוא, פעם אחר פעם, ענה באותן המילים – ״שואף חמצן ופולט פחמן דו חמצני״. אני מצדי הייתי משחררת חצי חיוך (חיוך מלא היה רק בפעם הראשונה), והשיחה היתה ממשיכה הלאה. מיתוס בן מיתוס. דיין (פלאש90)
לימים חשבתי שהתשובה הזו היתה עוד אחת מהדרכים שלו לנפנף מעליו את הפרסונה הציבורית, ולהזכיר לבני שיחו, באשר הם, שלפני הכל הוא פשוט בן אדם. וזו היתה תזכורת מתבקשת: איינשטיין הועלה עוד בחייו לדרגת מיתוס. מיתוס מורכב, רב פנים: האב המייסד של המוסיקה הישראלית, מנציגי ארץ ישראל היפה ותל אביב הישנה, ובה-בעת, חלק מחבורת שבלול שוברת המוסכמות, אוהד הפועל השרוף בעל אלף המבטאים, ומי שהפסיק יום אחד להופיע והפך סמל לצניעות ולחיים בדל"ת אמות.
השיחות בינינו בדרך כלל נסובו סביב ענייני דיומא; על פי רוב היתה לו איזו שאלת טריוויה שעליה התבקשתי לענות, או שהוא רצה לשתף בדעתו על משהו ששמע ברדיו. ולפעמים העזתי לנסות ולשאול אותו על החיים עם המיתוס, על משא התיוג הציבורי, על הדרך שבה מעכלים האדרה מתמשכת, על הפער בין האריק לאיינשטיין. הוא נהג לנפנף שאלות כאלה באלגנטיות, כאילו הוא לא יודע על מה אני מדברת. ״הדברים האלה לא קיימים באמת״, הוא היה אומר, ״זה הכל אצלכם בראש״.
בשבוע האחרון של נובמבר הסתבר עד כמה הוא טעה. המיתוס שהיה אריק איינשטיין התקיים לא רק אצלי בראש, אלא בראשם – ובלבם – של מאות אלפים בישראל. וכשהוא הלך לעולמו, האלפים האלה ביכו את מותו כאילו הכירו את האיש, כי כל כך הפנימו את המיתוס.
סוף עונת הפלגנות
השנה נפרדה ישראל משלושה מיתוסים, שונים בתכלית זה מזה; אנשים שדמותם הפכה גדולה מאנושיותם, וחרגה בהרבה מגבולות גופם. הרב עובדיה יוסף הוא כמובן דוגמה מופלאה לאדם-מיתוס כזה; תחום הפעילות הוא כמובן אחר לחלוטין, הקהלים שונים זה מזה, גם אם יש חפיפות, ובכל זאת ניתן למצוא קווי דמיון בינו לבין איינשטיין.
שניהם התקיימו בשני מישורים, זה הפרטי וזה הציבורי, ואצל שניהם הדימוי פרץ את הגבולות המוכרים לנו. אצל הרב יוסף, המורכבות של המיתוס אפילו גדולה עוד יותר: גאון הדור, ידען מופלג וחדשן הלכתי, אבל גם מי שייצר התבטאויות לא שגרתיות כמו ״עז עיוורת״ או ״צא בחוץ״ ונתפס בעיני חלקים בציבור הישראלי כמקדם שמרנות ונוגד קדמה; חורץ גורלות פוליטיים ומדיניים, מוביל סיעה וציבור שלם, אך גם מי שלעתים תואר כמובל על ידי עסקני מפלגתו וראשיה. למעשה, במקרה של הרב יוסף נדמה שנבנו שני מיתוסים מקבילים – אחד לכל ציבור, אולי – שתיארו שתי דמויות הפוכות זו מזו.
ולבסוף היה גם אסי דיין. מי שגדל בצלו של אחד המיתוסים הגדולים שידעה וטיפחה ישראל, ולמעשה נחרץ לחיי איש-מיתוס עוד בטרם נולד. הילד שהעז לחצות את הגבול מירושלים לירדן בגיל שלוש, בעיצומה של לחימה בן הצדדים, והוחזר אחר כבוד לאביו המצביא, גדל והפך לנציג הישראלי החדש, הצבר, בסרט ״הוא הלך בשדות״. בגיל 22 הוא כבר סימל אידיאל של דור שלם, רק כדי שאחר כך יוכל לבעוט בסמל הזה, להפוך אותו על פיו, ולהציג ישראליות אחרת, הרבה פחות נוחה לעיכול. " אצל הרב יוסף, המורכבות של המיתוס אפילו גדולה עוד יותר: גאון הדור, ידען מופלג וחדשן הלכתי, אבל גם מי שייצר התבטאויות לא שגרתיות כמו ״עז עיוורת״ או ״צא בחוץ״ ונתפס בעיני חלקים בציבור הישראלי כמקדם שמרנות ונוגד קדמה; חורץ גורלות פוליטיים ומדיניים, מוביל סיעה וציבור שלם, אך גם מי שלעתים תואר כמובל על ידי עסקני מפלגתו וראשיה. למעשה, במקרה של הרב יוסף נדמה שנבנו שני מיתוסים מקבילים – אחד לכל ציבור, אולי – שתיארו שתי דמויות הפוכות זו מזו "
ביצירתו ובחייו התכתב דיין כל העת עם מיתוסים וסמלים. במקביל, עדכן כל הזמן את התוכן של המיתוס שנוצר לדמותו שלו, חושף את הפרטי כמי שאין לו דין ולא דיין (ולא מורשת דיין), ובכך למעשה מזין את הדימוי הציבורי פעם אחר פעם. הפער בין האז לעכשיו, בין אידיאל הישראלי לבין חייו בפועל, בין הגאונות הקולנועית לנפש המסוכסכת, הוא שהפך את המיתוס האסי-דייני למרתק במיוחד.
ולכן שנת תשע״ד, על שלל אירועיה הביטחוניים, המשפטיים והפוליטיים, תיזכר גם כשנה שעמדה בסימן פרידה ממיתוסים. פרידה מדמויות שנתפסו כגדולות מבנות דורן בכמה מידות, כאלה שלא ברור מי, אם בכלל, יכול לתפוס את מקומן. לא רק בגלל מי שהן, אלא גם בגלל מי שהיתה ישראל שבה גדלו והפכו למיתוסים, ישראל טרום עידן השבטיות והפלגנות (ואולי על ספו של העידן הזה), ישראל שיכלה להמליך מלכים, ולא רק להפילם. ישראל שבה אדם אחד, בין אם הוא רוצה בזה ובין אם לאו, יכול לסמל עבור אלפים רבים משמעות שחורגת בהרבה מסך החמצן והפחמן הדו-חמצני שהוא שואף ונושף.
ליעד מודריק תשתתף באירועי "סוגרים שנה - מסכמים את תשע"ד"
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי