על עובדות ואמיתות אחרות: רשמים מהתערוכה "שעת סיפור: היה או לא היה"

מיתוסים ואגדות קורמים עור וגידים בכל רגע ורגע. בקיץ הזה, ביתר שאת לעומת קודמיו, רוקמת המציאות בישראל ובסביבתה מיתוסים רבים של אלימות נוראה. לעתים נדמה שהמיתוסים, המצטברים לגודש, חוצים גבולות, נשזרים אלה באלה: הפגזות מהאוויר ומהקרקע מתערבבות עם ראשים ערופים.

 
מתוך עבודת הווידיאו "גויאבה" לטלי הופמן. את בביירות עכשיו (צילום: יח"ץ)

אחרי ועדות החקירה של האו"ם – שאנשיהן יגיעו לשטח, ישמעו עדויות ויצליבו אותן בחיפושיהם אחר עקבות פיזיים המאששים את מה שסופר – יגיע תורם של סיפורים אחרים: יצירי כלאיים בין עובדות ואגדות. עובדות ואגדות הם החומרים שמהם עשויים סיפורים שבני אדם מספרים לעצמם על עצמם ועל חייהם. גם אם הם לובשים את חליפת החוקרת, השופט, הרופאה או הטייס; ממדים של מיתוס ואגדה משפיעים על מסקנותיהם ופעולתם.

על הערבוב בין אמת למיתוס מדברת התערוכה הקבוצתית "שעת סיפור: היה או לא היה", המוצגת בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו בתל אביב. בתערוכה שבעה מיצבי וידאו של אמניות ואמנים ממדינות שונות, וכולם מתייחסים ליחסים בין מציאות למיתוס, בין עובדות לבדיה.

הכותל המערבי אשר בסאו פאולו

פעולת הערבוב בתערוכה מתקיימת לא רק בתוכני העבודות, אלא באמצעי הייצור שלהן: השפות הנשמעות בסרטים השונים הן אנגלית, גרמנית, פינית, עברית, ערבית והונגרית. הדימויים בעבודות צולמו במגוון טכניקות. "הקולות הדוברים נעים בין טון מלטף ופתייני, סמכותי ודעתני, ובין קולות אופראיים מזמרים", נכתב בתוכנייה, "בין דימויים נעים ובין קולות דוברים, מבקשים הסרטים לספר משהו: מעשה שהיה, או שאולי היה, מעשה שככל הנראה לא היה ולא נברא ובכל זאת מדוע לא לספרו, סיפור מונומנטלי וטרגי או סיפורון קטן".

מבין שבעת המיצבים, שלושה מתייחסים ישירות למיתוסים יהודיים או ישראליים. יעל ברתנא מציגה את "התופת", עבודת וידאו באורך 13 דקות המוקרנת בגודל ענק על קיר. הסרט מגולל, בסגנון כמעט הוליוודי, את סיפור הקמתו של בית המקדש השלישי בסאו פאולו, את קריסתו ואת מה שנשאר ממנו: כותל מערבי חדש ששרד אלפי שנים ונהפך לאתר לעולי רגל, לתיירים ולאנשי תעשיית מזכרות.

• " החלקים השני והשלישי של "התופת" מתארים חורבן והתקרשות של חורבן. כמו בפומפיי, שבה התקרש החורבן זמן רב אחרי שהלבה התקרשה ונהפך למיתוס. במקרה של ברתנא, החלל הקרוש כבר אינו מזהה את סבלם של אלה שנהרגו בו אז, לפני אלפי שנים, ועל כן מתאפשרת בו תעשיית מזכרות ותיירות " הסרט נפתח בצפייה באנשים וילדים לבושים לבוש חגיגי. הם יוצאים מבתיהם והולכים שמחים ברחובות סאו פאולו, עולים לרגל למקדש העומד באמצע הרחובות ופאבלות העוני של הכרך. זה החלק המרשים ביותר ב"תופת", משום שאינו רק מדבר על אירוע עובדתי והפיכתו למיתוס, אלא מראה כיצד נשזר ההווה העירוני של סאו פאולו העכשווית עם מבנה היסטורי מפורסם שנשתל בתוכה באמצעות תוכנת עריכה. ה"שתל" המוצלח נהיה כמעט אורגני. סאו פאולו יכולה להיות כאן ועכשיו בירושלים ובסאו פאולו, וירושלים יכולה היתה להיות אז, בימי המקדש, כאן או במקום אחר.

החלקים השני והשלישי של "התופת" מתארים חורבן והתקרשות של חורבן. כמו בפומפיי, שבה התקרש החורבן זמן רב אחרי שהלבה התקרשה ונהפך למיתוס. במקרה של ברתנא, החלל הקרוש כבר אינו מזהה את סבלם של אלה שנהרגו בו אז, לפני אלפי שנים, ועל כן מתאפשרת בו תעשיית מזכרות ותיירות.

את ההשראה ל"התופת" מצאה ברתנא במחקריה על גילויי דתיות עכשוויים ב"כנסייה העולמית של מלכות האל", שנוסדה בברזיל ב-1977 ומונה כיום כ-12 מיליון מאמינים. מקור השראה נוסף הוא הציור "הריסת בית המקדש בירושלים", שצייר האיטלקי פרנצ'סקו הייז ב-1867. מה שמעניין בציור של הייז, בניגוד לכמה ציורי חורבן אחרים של בית המקדש, היא שיש בו מידה לא מועטה של סטריליות, וזאת על אף תיאורי הסבל וייסורי הגסיסה והאימה של הדמויות המצוירות. "הדמות" הראשית של הציור היא מבנה אבן בהיר בתוך המקדש, נקי מכתמי פיח ודם, ששטחו תופס חלק גדול מהתמונה. זאת טרגדיה ניאו-קלאסית בהירה.

מי מבין את בדידות האלים?

טליה הופמן מציגה בתערוכה את עבודת הווידאו "גויאבה": שוט אחד באורך 11 דקות, שבו נראים בחור ובחורה הולכים לאורך שביל בנוף הררי ליד כפר מנדא בגליל. הבחור הוא שחקן ערבי; הבחורה היא שחקנית ישראלית. הם מדברים על זיכרון ועל שיכחה, והדיאלוג ביניהם מתנהל כך שאין לדעת בבירור אם הם מתייחסים לזיכרון אהבתם הפרטית או לזיכרון לאומי רחב.

הוא הולך אחריה, היא אחריו, ושניהם מדברים לסירוגין עברית וערבית. מדי פעם הם נעצרים. הבחורה מדברת על תל אביב בלשון עבר, כאילו היתה ונמחתה. בין היתר, היא מציינת בנוסטלגיה את ההפגנות ואת אווירת הסולידריות ברוטשילד, כאילו היו אירוע שנהפך למיתוס וביסוסו העובדתי מעורפל. הבחור מדבר על הנערות היפות שרקדו ברחובות, ופתאום לא ברור אם הוא מדבר על מיתוס פלסטיני או על מיתוס קדום יותר, פלישתי. בשלב מסוים, על רקע הנוף הגלילי, אומר הבחור לבחורה: את בביירות.

אחת העבודות הכי מכמירות לב בתערוכה היא "עייפות גדולה" של קאמי אנרו הצרפתייה. אנרו דוחסת ל-13 דקות את סיפורי הבריאה, המדעיים והמיתולוגיים. את הסיפור מגולל קולו של גבר צעיר, בווייס-אובר, באנגלית וב"ספוקן וורד" – גרסתם העכשווית של מספרי הסיפורים.

המסָפר של "עייפות גדולה" מתחיל עם רשימה ארוכה של משפטים המתחילים במילה "בראשית" (או "בהתחלה") ומסבירים כיצד נברא העולם. באותה הנשימה שזורים בהם הסברים פיזיקליים עם אלה הלקוחים מהמיתוסים הבודהיסטיים, המצריים העתיקים, המוסלמיים והיהודיים. אלים מתערבבים עם אטומים ועם אלים אחרים.

על המסך עולים דימויים רבים, מדעיים ופסאודו-מדעיים, ומתחלפים במהירות. חלקם צפויים מדי, כמו טקסטים אינטרנטיים על הפרעה דו-קוטבית וסכיזופרניה שברקע שלהם נשמע המספר מגולל את המיתוסים השונים של הפרדת השמים מהארץ; חלקם יפים וחזקים, כמו אלה המראים מגירות נפתחות ובתוכן "עורות" רבים של ציפורים (ציפורים חנוטות שרוקנו את איבריהן הפנימיים). המון מגירות, המון "עורות", המון מינים ממוינים, ותחושה אחת שעולה, שצילומי העורות מדברים בעצם על בני אדם. 

"עייפות גדולה", שמתחיל במשפטי "בראשית", מסתיים במשפטים הקשורים בבדידות. "מי יכול להבין את בדידות האלים?", שואל המספר בווייס-אובר. כמה רגעים אחר כך, ואחרי שדובר על מותו של כדור הארץ, עבודת הווידאו מסתיימת, ואז מבצעת לופ נוסף ומתחילה שוב, כאילו היו הבריאה והכליון מעגל אינסופי. משפטי הבדידות הם המשפטים הפרשניים הכמעט יחידים בלופ הזה. משפט פרשני אחר נשמע באמצע העבודה, כשהמספר אומר, אולי לעצמו ואולי לאלוהים ואולי לטבע: "אל תהסס, אל תהסס". כאילו אמר: למרות כל זה, אל תוותר.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי