"הבנתי שאני לא יודעת כלום על יהדות, בושה וחרפה": ריף כהן חוזרת בזמן

העדלאידע והמשיכה לאמנות: נמשכתי לצבע

יש לי זיכרון מגיל חמש, בחג פורים, שיש לו משמעות גדולה מאוד מבחינתי. הייתי בגלריית האמנות של ההורים שלי ברחוב בן יהודה, תל אביב. התחפשתי לסינית, ובדיוק עברה ברחוב עדלאידע ענקית. בית הספר לאמנויות ארגן את התהלוכה. כל כך התלהבתי מזה. אני זוכרת שהייתי על הכתפיים של אבא שלי וממש רותקתי לתחפושות השונות של האנשים, לליצנים ולכל הצבע ששלט שם. בהמשך למדתי בבית הספר הזה מכיתה א' עד כיתה ט'.

החרם בכיתה ד': גרם לי להבין מי אני

בסביבות כיתה ד' בבית הספר חוויתי משבר חברתי מסוים. באותה תקופה הייתי כמו חיה שדי קל לתקוף אותה. במילים אחרות, היה עליי סוג של חרם. זה התחיל כשירדו עליי בהפסקות, כי היה בי משהו טיפה שונה. אולי היה לי קצת מבטא. משהו בעברית שלי לא היה גבוה עדיין. הייתי ילדה מאוד נמרצת, יצירתית, פעילה ושמחה, וכנראה זה משך משהו שלילי. בוא נגיד שאם היו לי נקודות של חולשה, הילדים לחצו עליהן.

בסופו של דבר, החוויה הזאת דווקא נתנה לי המון. זה נתן לי את האפשרות להבין מי אני ואיך אני יכולה להתמודד לבד עם הדברים האלה, כי אף אחד לא עזר לי. בגיל כזה אתה לא רוצה שההורים יעזרו לך. עד היום אני זוכרת את זה. אבל היום אני כמובן בן אדם אחר, ואני הרבה יותר חסינה לדברים כאלה.

אני והסמים: רתיעה מוחלטת
 

בניגוד לרבים מחבריי, בתיכון לא לקחתי סמים. הבנתי שזה לא בשבילי. אני לא יודעת איך הייתי כזו חכמה, כי יש לי חברים שבסופו של דבר לא יצאו מזה. הם הבינו שזה לא בשבילם, דווקא בדרך הרעה. אני ממש זוכרת את האירועים האלה, שבהם כמעט כולם לקחו, וזה היה סוג של לחץ חברתי. ידעתי על עצמי מראש שזה שלי זה לא טוב. אני גם ככה בהזיות טבעיות, עם כל הדמיון העשיר שלי.

אני מכירה בחור אחד, שהיה מאוד דומה לי. הוא היה יוצר, אמן, מלחין ושחקן, ובסופו של דבר, הסיפור נגמר רע מאוד. ברגע שהוא לקח את הסם, זה היה בעיקר טריגר לחולשה פנימית שכבר היתה קיימת בתוכו. הוא הסתבך עם הסם במשך שנים, ובסופו של דבר נפטר.

בעיניי, מי שלוקח סמים הוא לא מגניב, אלא להפך. מי שלוקח הוא בדרך כלל אדם משועמם שחייב משהו שיגניב אותו. לשמחתי הרבה היה ברור לי שאני ממש לא שם.

התקופה הצרפתית: גיל התבגרות מאוחר

אחרי שלמדתי מוזיקולוגיה, עבדתי קצת בתחום המוזיקה והלחנתי מוזיקה להצגות ולסרטים. בהמשך התקבלתי ל-Cité des arts international - פרויקט שמעניק מלגת מחיה לאמנים כדי לתת להם אפשרות ליצור בצרפת. שם כתבתי את שירי האלבום הראשון שלי.


ריף כהן, a Paris
 

חייתי שנתיים בצרפת, וזו היתה חוויה מכוננת מאוד בחיים שלי. שאלתי את עצמי מי אני, מאיפה אני באה, איך אני רוצה לחיות. ממש השאלות הכי בסיסיות, והן הפכו לאישיו מבחינתי. למעשה זה היה מין גיל ההתבגרות שלי, שעברתי דווקא בגיל 24-25.

במסגרת אותה חשיבה על המהות, חטפתי כאפה בכל מה שנוגע לישראליות וליהדות. שאלתי הרבה שאלות, וקיבלתי חלק מהתשובות דרך הסדרה "תקומה". דברים שלמדתי בבית הספר, ולא עניינו אותי במיוחד, הובנו פתאום מפרספקטיבה אחרת. הבנתי גם שאני לא יודעת שום דבר על היהדות. בעצם הבנתי שכל חיי הולכתי שולל. אמרו לי כל הזמן שהמערב מאוד נאור ושצריך לעשות מה שעושים שם. כשהגעתי למערב, למען האמת, גיליתי המון חוסר נאורות בהתנהגות של בני אדם, בתפיסות העולם השונות שלהם ועוד.

• " הגעתי להחלטה שאני רוצה להפריד בין עיקר לתפל. הבנתי שלא בא לי להילחם בלי סוף. מה, החיים זה קריירה? החיים זה כסף? אז היתה לי מין עקידת יצחק, מין ויתור על המאבק האינסופי. הבנתי שזה מעניין אותי פחות, שיותר חשוב לי להתחתן, להתחיל להקים משפחה, ומהבסיס הזה, דברים יתחילו לבוא " הייתי ממש לבד בצרפת; לא הכרתי אנשים. אימצה אותי משפחה חב"דניקית, ומדי שבוע התארחתי אצלם לסעודות שבת. הייתי לבד, בתוך בית של משפחה, וכן, אלה האנשים עם הכובעים והחליפות; אלה שכשאתה הולך פה בתל אביב, אין לך קשר איתם. בצרפת הם לקחו אותי אליהם הביתה, ומבחינתי, זה היה מהפכני. זה היה מבחינתי הלם תרבות. הבנתי איזו תרבות עצומה ומדהימה יש ביהדות. הבנתי שאני לא יודעת כלום על היהדות. בעיניי, זו בושה וחרפה של ממש. רק כאן הבנתי מה זו התרבות היהודית, מהן המצוות. הבנתי שלפחות את הילדים שלי אגדל אחרת מכפי שגדלתי אני. אם גדלתי על ההווי הציוני-חילוני בארץ, הילדים שלי יגדלו אולי בבתי ספר דתיים או לפחות מסורתיים. אגב, מאז ארוחות השבת עם אותה משפחה חרדית, אני גם שומרת שבת בעצמי.

צניחה והמראה: אין סוף טוב, כרגע
 

היתה לי תקופה קשה מאוד באחד השלבים בקריירה. די נזרקתי לכל הכיוונים, לא פרצתי מוזיקלית, וכל פעם גורמים בשוק המוזיקה השהו אותי, ולא התקדמתי כפי שרציתי. ראיתי שהזמן עובר, ודברים לא קורים.

הגעתי להחלטה שאני רוצה להפריד בין עיקר לתפל. הבנתי שלא בא לי להילחם בלי סוף. מה, החיים זה קריירה? החיים זה כסף? אז היתה לי מין עקידת יצחק, מין ויתור על המאבק האינסופי. הבנתי שזה מעניין אותי פחות, שיותר חשוב לי להתחתן, להתחיל להקים משפחה, ומהבסיס הזה, דברים יתחילו לבוא.

 
כך החלטתי להתחיל לשמור שבת (תצלום: יח"צ)

אחרי החזרה מצרפת, כאן בארץ הרגשתי שאין לי מה להפסיד, שהתחלתי מהתחתית. אבל פתאום, כשהוצאתי את הסינגל הראשון שלי בצרפתית, נפתח משהו מאוד חזק ברדיו: בדרך כלל לא השמיעו צרפתית ברדיו הישראלי, חוץ מכמה שירים בודדים בשנות ה-80, ולמרות זאת, הסינגל שלי הצליח.

במקצוע הזה עוברים כל הזמן עליות ומורדות. אם אתה עושה טעות, צריך להתחיל הכול מההתחלה. זה לא עובר חלק. בקרוב אני מוציאה אלבום שני, ואני מגלה בכל פעם מחדש ששום דבר לא בא בקלות. לפעמים, כדי לעשות משהו טוב, צריכים להילחם בכל מיני דברים. אתה נתקע במחסומים כל הזמן, עובר אותם וממשיך הלאה.

אז אין סוף טוב כרגע. אולי יהיה בעוד הרבה שנים, כשאסיים את החיים. אבל אלה החיים, ואני שמחה לחיות כאן ועכשיו.

 
כל הפרטים על מופע הנעילה של פסטיבל הפיוט בבית אבי חי, בהשתתפותה של ריף כהן
 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי