הציור מת, יחי הציור: להפסיק לדבר על אמנות ולהתחיל לדבר על החיים

בסטודיו של זויה צ׳רקסקי מונחת בין עשרות הקנבסים הגודשים את החלל ״אולימפיה״ של מאנה. אין מדובר בסטודיו להעתקים המפאר איזו מיומנות חסרת אמירה, אלא בחלק מפרויקט של קבוצת ״הברביזון החדש״ - חמש אמניות היוצאות מהסטודיו כדי להתבונן במרחב המקומי ושואבות את השראתן מאמני אסכולת ברביזון, שפעלו בתחילת המאה ה-19 בפריז. ההתבוננות היא תנאי הכרחי, אבל החוקים גמישים. ״מההתחלה אמרנו שהכי חשוב לנו לא להינעל על משהו ולהיות קשובים, לראות לאן הדרך לוקחת אותנו״, מסבירה צ׳רקסקי.

"התבוננות היא תנאי הכרחי". עבודה של זויה צ'רקסקי

 מדי פעם, כמו בפרויקט הנוכחי שיוצג בתערוכת ״צבע טרי״ (4-8/11), הן בוחרות להמיר את החוץ בחלל סגור ולהתבונן בחפצים, או כמו בפרויקט הנוכחי, ביצירות מופת מתולדות האמנות. "מה שמעניין זה החריץ הזה, שבתוכו נכנסת מי שאני. גם כשאנחנו מציירות אותו הדבר, למשל מאנה, עדיין יש אותי, את היד שלי״.

"הברביזון החדש" הן זויה צ׳רקסקי, נטליה זורבובה, אסיה לוקין, אנה לוקשבסקי ואולגה קונדינה. אל הפרויקט ב"צבע טרי" תצטרף גם אמנית צעירה ששמה לריסה מילר, תלמידה מצטיינת בשיעורי הציור שמעבירה זורבובה. ״זה לא שאנחנו מחפשות שותפים נוספים; זה קורה באופן טבעי. איתה התחברנו. אנחנו עובדים עם חברים לפעמים, לא כקבוצה, כאורחים. זה נורא חשוב קולגות בציור ומאוד מעניין לצייר ליד ישראלים. אנחנו תמיד נישאר ׳ציירים רוסים׳, זה משהו שקיים בפרקטיקה, משהו של בית הספר, של ילדות. שם מתחילים מגיל עשר, רציני ממש. כולנו באות מאסכולה של ציור מהתבוננות. זה לא שהאסכולה הרוסית עליונה, אבל יש אסכולה; בארץ אין. זה עדיין ציור אירופי, עדיין לא קרה פה משהו. אבל גם לציור אמריקאי לקח בערך 300 שנה כדי להיות מה שהוא״. 

• " באנו מרקע של ציור, וכשעלינו לארץ בשנות ה-90, זאת היתה בדיוק הנקודה הזאת בזמן שהציור מת. היתה בושה לצייר. לא הערכתי את הציור. חשבתי שכל אידיוט יכול ללמוד לצייר. הכול היה אמנות על אמנות. התערוכה שהצגתי ב'הלנה' היתה השיא של זה מבחינתי. רצינו לנסות אמנות שהיא אחרת. לקח לי בערך 15 שנה כדי לחזור לציור. שוכחים את זה; זה כמו להתחיל ללמוד ללכת מחדש "

הקבוצה הוקמה בעקבות מפגשים מקריים והצורך בשותפים לדרך. ״התחלתי לצייר קצת מהתבוננות, ונורא רציתי מישהו ללכת איתו לצייר", נזכרת צ'רקסקי, "זה נורא חשוב קולגות בציור, ואז פגשתי את אולגה. מישהו הראה לי עבודות שלה באינטרנט, אלה היו ציורים מהתבוננות, והיה בהם משהו טרי, לא הירשנברגי כזה ולא כזה רוסי מיושן״. בעזרת חברים משותפים, בחיים הפיזיים ובמרחב הוירטואלי, מצאו זו את זו והחלו להתגבש כקבוצה.

מה חיבר ביניכן?

יש לי חבר טוב, אמן ממוסקבה שמאוד השפיע עליי - אבדי טר-אוגניאן. פגשתי אותו כשגרתי בברלין, והוא, כמוני אז, היה מאוד בקטע של אמנות על אמנות. ב-2008 עשינו תערוכה ששמה ״אולגה סביבלובה היא חרא, או סופו של השיח הביקורתי״ (סביבלובה היא אוצרת מוכרת מאוד במוסקבה א.ש). פנינו אישית לכל הסצנה במוסקבה, ממש נקבנו בשמות, אמרנו שכל האמנות לא בסדר, שכולם אופורטוניסטים, ומה גילינו? שגם לזה כבר אין כוח, אין השפעה. חלק נעלבו, וחלק נעלבו כי לא הכנסנו אותם. באותו אירוע  נגמר מבחינתי השיח הביקורתי. הגעתי לנקודה שמיציתי.


שותפות לדרך. קבוצת "הברביזון החדש"
לכולנו, כל חברות הקבוצה, היתה הרגשה כזאת. באנו מרקע של ציור, וכשעלינו לארץ בשנות ה-90, זאת היתה בדיוק הנקודה הזאת בזמן שהציור מת. היתה בושה לצייר. לא הערכתי את הציור. חשבתי שכל אידיוט יכול ללמוד לצייר. הכול היה אמנות על אמנות. התערוכה שהצגתי בהלנה (״ציור פעולה״ בביתן הלנה רובינשטיין, 2006 א.ש) היתה השיא של זה מבחינתי, אבל עם השנים הבנתי שאני לא רוצה לדבר על אמנות; אני רוצה לדבר על החיים. כולנו הרגשנו ככה. רצינו לנסות אמנות שהיא אחרת. לקח לי בערך 15 שנה כדי לחזור לציור. שוכחים את זה; זה כמו להתחיל ללמוד ללכת מחדש.

מקום די הומה, בטח לא עזבו אתכן בשקט. 

• " העניין שיש לנו בכל מיני קבוצות אתניות שונות כרוך בזה שאנחנו גם זרות פה. זה בא מהמקום של להבין איפה אנחנו נמצאות. זו התעניינות מאוד כנה. מה שאנחנו לא מכירות, מעניין אותנו. כשאנחנו מציירות במקומות שיש בהם הרבה רוסים, אנחנו כן מזהות את עצמנו, וזה מעניין מהבחינה הזאת. האפריקאים, לעומת זאת, זה משהו שאת לא מבינה בהתחלה "

בדרך כלל אנחנו מוצאות מקום שנראה מעניי,ן ואז אנחנו חושבות על איזה גודל נצייר, על האור. לפעמים אנחנו אומרות: בא לנו קומפוזיציה שאין בה מרכז, שמכילה מלא אובייקטים מפוזרים, או בא לנו קומפוזיציה שיש בה משהו דומיננטי באמצע והשאר שולי. או אנשים. אני תמיד משתדלת לדבר עם האנשים מסביב, כי הם הכי בשוק מהמפגש איתנו. זה מפריע לצייר, אבל באיזשהו שלב התחלתי להנות מזה. זה נהיה חלק מהעניין. ציירנו גם במקומות קצת יותר קיצוניים, בשוק הבדואי בבאר שבע ובנוה שאנן. נוה שאנן זה מקום שיש בו הרבה אפריקאים, אז זה קצת כמו להיות בחו״ל. המקום האחרון שציירנו בו היה שד׳ רוטשילד בתל אביב.

עבודה של אסיה לוקין