"ארוזה משני צדדיה בחבילות של לאומיות": מסע ברכבת הקלה

א.

באמצע רחוב יפו, קצת אחרי כיכר ספרא, פתאום היה דו קיום. עשרות אנשים בבליל של שפות ומבטאים פטפטו בקולניות זה עם זה, לחשו זה לאוזנו של זה, תקתקו בסמארטפונים זה בצד זה. לפתע אפשר היה לחוש בדו קיום הזה בעוצמה, לראות איך זה נראה כשזאב כמעט גר עם כבש ונמר עם גדי כמעט רובץ.

משני צדדיה ארוזה הרכבת היטב בחבילה של לאומיות. שתי תחנות המוצא שלה – הר הרצל מצד אחד וחיל האוויר מצד שני – הן כמו שני עמודי שמירה יציבים, שמקבעים נרטיב ישראלי-ציוני איתן שממנו ואליו באה הרכבת. גם שמות התחנות נאמנות לקו הזה: התחנה של שייח' ג'ראח, השכונה הערבית שעמדה במוקד מחלוקת פוליטית עזה בירושלים לפני כמה שנים, נהפכה בפי הכרוז לשמעון הצדיק.

 
"לפני חודשיים היה בלגן. עכשיו יותר טוב" (צילום: מרים אלצר, פלאש90)

רק לפני שבוע נהיתה התחנה הזאת לאתר דמים נוסף, כאשר דרס כאן מחבל בכלי רכבו אנשים שעמדו בתחנה וחיכו לרכבת. מרחק של כמה דקות משם, בתחנה של גבעת התחמושת, אירע פיגוע לפני שבועיים. בתחנה הזאת מסתפק הכרוז בעברית ובאנגלית, כאילו כדי לא להזכיר לערביי ירושלים מהי אותה גבעת תחמושת ונגד מי התחמושת הזאת הופעלה.

ב.

אני מתיישב ליד חאלד, ירושלמי תושב שועפאט שעובד כחלפן כספים במרכז העיר. הוא נוסע ברכבת כל יום מביתו לעבודה ובחזרה. גם בקיץ האחרון, בימי מבצע צוק איתן, נסע חאלד ברכבת, סופג גם הוא, כמו שאר הנוסעים, את האבנים שיודו מדי פעם על הרכבת בשכונות הערביות. גם הוא נסע כאן בשבועיים האחרונים, בימי הפיגועים שהחזירו את ירושלים לתחילת שנות ה-2000. ובכל זאת, חאלד אינו מיואש. "לפני חודשיים היה בלגן. עכשיו יותר טוב", הוא אומר, ובכל זאת ממליץ: "אל תרד בשכונות הערביות".

• בתחנה של גבעת התחמושת עומדות בטונדות טריות שהציבו כאן אחרי הפיגוע האחרון כדי למנוע כניסה של כלי רכב דורסניים אל המתחם. לא מעט נוסעים יורדים, מסתכלים ימינה ושמאלה בחשש, ממשיכים משם לאוטובוסים שייקחו אותם למעלה אדומים והסביבה. הקרון חצי ריק. מאבטח נכנס, בוחן בעיניים גדולות את הרכבת, סורק תנועות, מחפש. גם הוא כבר יודע – הרעש הגדול מאחורינו.

נדמה שהשלווה שהופרה בקיץ האחרון, ושהתעצמה בירושלים בשבועות האחרונים, חזרה כעת, אך מתחת לפני השטח עוד מבעבעים בשני הצדדים רגשות של כעס, שנאה, נקם. אך הרגשות הללו נאספים פנימה, נאגרים, והרכבת נוסעת אל "יעד חיל האוויר", כפי שמבשר השלט האלקטרוני שבכל קרון, כאילו פנינו אל שכונת סג'עייה שבעזה, ולא אל התחנה הסופית של הרכבת העירונית.  

ג.

כמה מטרים אחרי גשר הגבעה הצרפתית, מתחלפים הנופים. רגע לפני – שלטים של "אומן ראש השנה", שתלו חסידי ברסלב, ומדבקות של "תנו לצה"ל לנצח" מהמבצע האחרון. וכעת – דממה. שועפאט, השכונה הערבית הגדולה. כשהרכבת עוברת ברחוב יפו, אחרי כיכר ציון, אפשר כמעט לדמיין אותה ואת הנוף הנשקף מחלונותיה הגבוהים כגרסה ים תיכונית של פריז; כאן, בשועפאט, זועק הדיסוננס בין הרכבת המצוחצחת והמתקדמת ובין עליבותה של השכונה. כאילו הרכבת ניצבת מול תושביה הערביים בהתרסה, כאומרת: אני כאן.

" כאן, בשועפאט, זועק הדיסוננס בין הרכבת המצוחצחת והמתקדמת ובין עליבותה של השכונה. כאילו הרכבת ניצבת מול תושביה הערביים בהתרסה, כאומרת: אני כאן " וכאן גר מוחמד אבו-חדיר, הנער שנרצח בקיץ האחרון בידי שלושה יהודים. ברחובות האלה הלך, עם החבורות הללו – שאני רואה כאן היטב מחוץ לחלון -  הוא התרועע. מן הסתם גם עלה מפעם לפעם על הרכבת; אולי נסע לממילא, למרכז העיר, הסתובב בחנויות בגדים עם בני גילו, ישב על ספסל אבן במדרחוב. פוסטר ענק ועליו דמותו וכיתוב בערבית מתחתיה ניבט מאחד מבנייני השכונה. עיניו שובבות, צעירות כל כך. הוא הלך, כבר איננו. מהחלון אני רואה ילד קטן, בן שמונה לכל היותר, מסמן לעברי תנועה מגונה באצבע משולשת.

ד.

שלוש תחנות יש לרכבת בשכונות הערביות של ירושלים, ואת כולן, כך נדמה, מנסה הרכבת לעבור בשלום, דורכת בהן ומיד מתרוממת מן הקרקע; בורחת מהר, רק לא לחטוף עוד אבן, רק למנוע עוד הפרת סדר. בתחנה של א-סהל (שהכרוז העברי בעל קול הבריטון מייהד אותה וקורא לה "עשהאל"), גוש שחור גדול מכוסה בבד, ועליו שלט של חברת סיטי-פס – בשל השחתות והפרות סדר, לא ניתן לקנות כרטיסים בתחנה הזאת, נכתב שם. ואחרי שלוש תחנות, הלאה, אל פסגת זאב – הגדולה שבשכונות ירושלים, שהרכבת הקלה שדרגה את חייה הרחוקים משגרת העיר וממוקדיה.

 
הרכבת הקלה (תצלום: קובי גדעון, פלאש90)

קבוצה של נערים צעירים דוברי עברית עולה לרכבת בהתלהבות ויורדת אחרי תחנה אחת. "בואו לקסטרו", אומר אחד מהם, והשאר מהנהנים בהתלהבות, עיניהם נוצצות, ידיהם משחקות בעצבנות בסמארטפון. הם יורדים, השקט חוזר. כשפנינו אל התחנה האחרונה, יושב בקרון רק נוסע אחד מלבדי, איש מבוגר. הוא מסמן לי בעיניו. אני ניגש אליו.

• "אתה יודע", הוא אומר במבטא צרפתי כבד, "אני עליתי ארצה לפני 40 שנה מפריז. תמיד ידעתי שאני יהודי, אבל היו אנשים שדאגו להזכיר לי את זה כל הזמן. אנטישמים, הם היו מתנכלים אליי ואל חבריי ברחובות, צועקים לנו 'יהודים החוצה' וכל מיני דברים כאלה. אז נמאס לי, ועליתי ארצה. זאת המדינה שלנו. אני גר כאן, לא רחוק, בפסגת זאב, במדינת ישראל, ואני נוסע כאן כמעט כל יום. והנה כאן, ברכבת, אני שומע אנשים צועקים על אנשים אחרים שיילכו מכאן ושייצאו החוצה ושיפסיקו ללכלך את המדינה הזאת. מה אתה אומר", הוא שואל אותי, "חשבת שגם כאן יהיה את הדברים האלה?".

"חיל האוויר – תחנה סופית", קורא הכרוז. שנינו יוצאים מן הקרון אל תוך הלילה. 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי