עצמות בוערות: בין נבואה, השראה אמנותית ואקטיביזם פוליטי

המילה "נביא" היא מילה טעונה מאוד. אף שמזמן נסתלקה רוח הקודש מישראל (או כך לפחות אומרים), נהוג להשתמש במילה הזאת כדי לתאר אנשים עם חזונות גדולים, עד כדי כך, שאפשר למצוא אותה מוצמדת לכל מיני אנשים מכל מיני תחומים בכל מיני תקופות: מוחמד, ניטשה, מרטין לותר קינג, א.ד. גורדון, ביאליק, בוב מארלי, והיד עוד נטויה. נשאלת השאלה: למה? מה זה "הנביא" הזה? איך זה יכול להיות שבתרבויות שונות ובתקופות שונות בני אדם מותחים קו אחד בין חקלאי ובוקר בארץ יהודה (עמוס) ובין פילוסוף כמו ניטשה או צייר כמו ואן גוך. מה המכנה המשותף, אם בכלל יש כזה?

 
מתוך התערוכה "נביא נביא". רגעים שהתורה לא מרחיבה עליהם את הדיבור

בשאלה הזאת פתחתי את ההרצאה שלי שליוותה את התערוכה "נביא נביא", שמתקיימת בימים אלו בירושלים. המילה תערוכה מטעה מעט; מדובר יותר ב"פרויקט אמנותי רב תחומי בנושא נבואה שבו אמנים ואנשי רוח ימסרו את נבואותיהם" (אם לצטט את תיאור האירוע באתר הבית של הפרויקט). מדובר בפרויקט שמתקיים לאורך כמה שבועות במוקדים שונים בירושלים, ואמנם, ביקרתי רק בערב שבו השתתפתי עד כה, אבל מן המעט שטעמתי, אכן מדובר באירוע רב תחומי. בבית אחים חסיד בירושלים, מבנה אבן ירושלמי ישן בעל ארבעה חללים גדולים ורחבים שכל אוצר/ת גלריה היו שמחים לקבל לידיהם, הוצגו עבודות אמנות, פסלים, מיצגים וקטעי וידאו-ארט של אמנים מוכשרים שהדגישו היבטים שונים של מושג הנבואה או עולם הנבואה, כפי שהם מבינים אותו. 

את הערב פתח ג׳סי זריט, רקדן וכוריאוגראף עכשווי שחי ויוצר בניו יורק, ביצירת מחול מרשימה ומסקרנת על סיפור עקידת יצחק. אינני מבין גדול במחול, אבל במשך כל המופע (כרבע שעה) הוא פשט עוד ועוד פריטי לבוש מעמיסים וקרע חוטים שקשרו אותו (כמובן, תוך כדי תנועות גוף בלתי הגיוניות), ונדמה היה שאת עיקר פרשנותו לסיפור העקידה הוא מדגיש לרגעי ההתרה – רגעים ארוכים שהתורה אינה מרחיבה עליהם את הדיבור.

היצירה הכוראוגרפית שלו הזכירה לי משהו שאמר פעם מורי ורבי מנחם מנדל מקוצק על סיפור העקידה: רגעי ההתרה של יצחק, רגעים טעונים בין אב לבן שכעת צריכים לחיות זה עם זה, הם דווקא היו הניסיון הגדול שבו עמד אברהם, ולא רגעי העקידה. לאחר מכן התקיימה ההרצאה שלי שעסקה בין היתר בקשרים שבין נבואה ואמנות, ומיד ארחיב על הדברים שאמרתי בה, ולבסוף הוקרן סרטו של ינאי יעקב ליין, שזכה בציון לשבח בפסטיבל חיפה, "מול התוהו שבה״, סרט דוקומנטרי על יחסיו עם אמו, שלאחר שהתגרשה מאביו בהיותו ילד קטן, התחתנה עם בנו הבכור של הרב אשל"ג בעל הסולם, הרב"ש, שהיה אדמו"ר בבני ברק. בסך הכול, היה ערב מעניין ומעשיר, ובתור מי שהקדיש שעות רבות ללימוד הנבואה ולחקרה בתואר הראשון שלי וכעת בעבודת התזה של המאסטר, שמחתי על העניין הגובר בנבואה מההיבטים היצירתיים והאמנותיים דווקא.

 
גתית גינת התרשמה גם היא מהתערוכה "נביא נביא"

על תבונה ורגישות

בשנים האחרונות יוצא לי לשמוע על מרכזים שנפתחים ללימוד הנבואה או שיטות לימוד להשגת הנבואה, והדבר תמיד מצער אותי, כי זו רדוקציה גסה של הנבואה לידי דרגה פסאודו-רוחנית גרידא. לא שאין בנבואה עומק רוחני, נהפוך הוא, ולא שהנביאים עצמם עומדים לדעתי בדרגה רוחנית גבוהה, אלא שהצמצום של הנבואה לכלל ערוץ פתוח לאלוהים שאפשר לפתח וללמוד אותו היא הבנה פשטנית וגסה ביותר של המושג, והיא מזכירה לי יותר מאפיינים של נביאי שקר, שתמיד ביקשו להתהדר באצטלת הנביא, מבלי להבין או להשיג את משמעותו האמיתית של התפקיד. לעומת זאת, קשר עמוק ומהותי שורר בין נבואה ואמנות, הן בהיבטים של ההשראה האמנותית והן בהיבטים של ההוראה הפוליטית שבאקט האמנותי/נבואי, ולא פעם, המשורר או האמן עומדים בדרגת הנביא מבלי שהם בכלל מבקשים זאת לעצמם.

תפיסת הנביא כעילוי רוחני במובן האינדיבידואליסטי, דהיינו, כפרט שמבקש להשיג את הנבואה כדרגה רוחנית, מקורה בימי הביניים, בפילוסופיה ובהגות המיסטית הקבלית, שרבים ממנהיגיה ומוביליה קראו מחדש את סיפורי הנביאים כאשר הם מחילים עליהם בקריאה לאחור (מה שמכונה בצורה אנאכרוניסטית) את התפיסות המיסטיות של זמנם.

ניתוח פילוסופי של דרגות הנבואה על ידי הרמב"ם וטכניקות להתמרה של מצבי התודעה כפי שפותחו בקבלה הנבואית של רבי אברהם אבולעפיה והגלגולים של אלה בתורות מודרניות עיצבו רבות את האופן שבו אנו מבינים כיום נבואה מהי. אבל האמת היא שהנבואה המקראית לא היתה נבואה מיסטית כמעט, ומתוך המקרא עצמו לא ניכר שהיא היתה כרוכה בתורות סודיות ואזוטריות.

" אם דבריו של השל מקובלים עלינו, אז דווקא האמן מייצג דגם נבואי מהימן יותר מאשר המיסטיקן, כי האמן – במובן הטוטלי של המילה – מייצר תמיד שיח של התבוננות ורפלקציה, של תוכחה, מבלי להיות מושפע לדעת הקהל או להיות קשוב לה. " שוב, אין עוררין בנוגע לכישרון הרוחני של הנביאים שהתהלכו כאן, אבל זה לא היה כישרון מיסטי, כמו שהיתה זו רגישות בלתי נתפסת לעוולות האדם באשר הוא אדם, כל שכן אדם וחברה שמחוייבים בברית עם אלוהי החירות והצדק. בנבואה המקראית אין מקום למתנדבים; זה לא תפקיד שחושקים בו וזו לא אקזיסטנציה נעימה במיוחד. להפך, אלה ש"התנדבו" וביקשו להתהדר בה בדרך כלל היו נביאי השקר. הנביא האמיתי נושא משא טרגי על כתפיו, קרוע בין אהבתו לאדם ובין היסחפותו המוחלטת בידי האתגר שאלוהים מציב לתיקון האדם.

• בספרו "הנביאים", אברהם יהושע השל מתאר את המחויבות של הנביא לאקטואליה הפוליטית וההיסטורית כנקודה שמבחינה אותו מן המיסטיקן השואף לחוויה הרוחנית. "מרוחק מן העיסוק בהרמוניה הקוסמית, הנביא איננו מתעניין ואיננו מודאג ממצבו של העולם הטבעי. הוא עסוק במצבה של ההיסטוריה, וההיסטוריה נטולת נחת... בעוד שאנשי דת אחרים מתעסקים ב'כאן' וב'עכשיו', הנביא רואה את הסוף. הוא אמנם אנושי, אבל הוא משמיע תווים שהם אוקטאבה אחת גבוהה מדי לאוזן האנושית. הוא חווה רגעים שהם מעבר להבנתנו. הוא איננו "קדוש מזמר" ולא "משורר מטיף מוסר", הוא תוקפן של השכל. מילותיו תדיר רק מתחילות לשרוף במקום שהתבונה מסתיימת" (תרגום שלי).

אם דבריו של השל מקובלים עלינו, אז דווקא האמן מייצג דגם נבואי מהימן יותר מאשר המיסטיקן, כי האמן – במובן הטוטלי של המילה – מייצר תמיד שיח של התבוננות ורפלקציה, של תוכחה, מבלי להיות מושפע מדעת הקהל או קשוב לה. אין בכוונתי להגיד שהנביא או האמן אינו יכול להיות גם מיסטיקן, אלא שהפונקציה "נביא" שונה מן הפונקציה "מיסטיקן", והיא דומה הרבה יותר לפונקציה – כשהיא נאמנה לעצמה – "אמן".

על פי אותו העיקרון, הנביא גם איננו פילוסוף. "במקום להוביל אותנו דרך הסטרוקטורות האלגנטיות של התבונה", כותב השל, "הנביא לוקח אותנו אל הטינופת. העולם הינו מקום נשגב, מלא ביופי, אבל הנביא מזועזע וזועק כאילו העולם כולו חורבה".  תכליתה של הפילוסופיה היא לנווט בכלים רציונליים את האדם (או את תלמידי הפילוסופיה) אל עבר אמיתות מדעיות, לוגיות, אתיות ואסתטיות. תכליתה של הנבואה היא לנווט בכלים רטוריים את האדם (לעתים את כל בני האדם) אל עבר קיום של צדק מוחלט. לכן הרטוריקה היא בדרך כלל של תוכחה, והיא מוחלת על מלכים, כוהנים ובני העם כאחד.

האמן הפלסטי כנביא

עבודה מתוך התערוכה "נביא נביא" הנבואה העברית בתקופת המקרא היתה תחומה בזמן ובמקום ספציפיים, אבל הדגם ההתנהגותי הזה, הז'אנר הזה של דיבור, הפונקציה התרבותית שהם מילאו, זלגה מעבר לתחומים אלו ושימשה דגם והשראה לטיפוסים נבואיים כאלה גם מחוץ לעולם המקראי, ש"התלבשו" על קונבנציות תרבותיות שהתאימו לזמנן. בדרך כלל, אלו המשוררים, שבלהטוטים רטוריים ממלאים את תפקיד הנביא (זוהי קונבציה מוכרת בעיקר מאז הרומנטיקה האירופית, של המשורר המטיפני, ויש לה גם ביטויים בשירה העברית המודרנית, וגם בשירת ספרד), אבל גם אמנים פלסטיים, מוזיקאים, ציירים, רקדנים, סופרים ויוצרים אחרים ממלאים לעתים את הפונקציה הנבואית בימינו, הן בתרבות הגבוהה והן בתרבות ההמונים. האמן המוקצה, השוטה, זה שמפר את הסדר הקיים, הוא לא פעם אותו טיפוס שאמר עליו פעם הושע: "אויל הנביא, משוגע איש הרוח".

העלאת הנבואה כנושא במרחב העירוני של ירושלים דרך הממד האמנותי הוא לדעתי משהו שכרגע לא ניתן לראות את המשמעויות שלו, אבל זוהי מחשבה לטווח ארוך. הנבואה העברית בעת העתיקה סימלה במידה רבה את המחויבות הטוטלית לתורה ולחוקי האלוהים בצורה עוקפת ממסד. בחינת הנושא בחתך רוחבי לא רק מזמנת נושא נהדר לתערוכה רב תחומית, אלא גם מאותתת על תהליכי עומק שמתחילים לעבור על החברה הישראלית, שאולי (אמן כן יהי רצון) מתחילה לקחת אחריות על חזון הנביאים שלאורו ביקשו מנהיגי היישוב להכתיב את אופיה של המדינה.  

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי