כיצד ניתן לפתור את סוגיית גיוס בני הישיבות? על הירושה הבעייתית שהותיר לנו בן גוריון

א.       

בכניסה לבית שלי יש תמונת שחור-לבן לא גדולה של רבי וחסידים. בתמונה, מראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת, נראית עדה חסידית קטנה, וברקע בית מדרש מעץ. במרכזה הרבי, אדם במחצית שנות ה-50 לחייו, מחזיק בידו סיגר ארוך, לראשו שטריימל פרווה וזקן מאפיר ומרשים. שלישי לידו, מצד ימין, עומד בחור חסידי צעיר.

הרבי הוא הרבי מבאבוב, רבי בן ציון הלברשטם, שהיה מנהיג חסידי דגול בגליציה המערבית ואף מלחין מוכשר ומחונן שנהרג בשואה. הבחור הצעיר הוא סבי.

סבי צבי ניר החליט לעלות לארץ. עזיבת חצר באבוב היתה קשה לו, ולא רק משום שהדבר היה כרוך בעזיבת המשפחה, אלא משום שהוא ביקש לעזוב את החצר החסידית מבלי לעזוב את הדת; לוותר על גינוני הגלות ומנטליות הגלות מבלי לנטוש את הקונטקסט היהודי ואת עולם המצוות והאמונה.

 
בן גוריון עם אריק שרון (תצלום: פלאש 90)

סבא עלה לארץ והיה ממקימי קיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן, שעלה על הקרקע בשלהי שנות ה-30 במסגרת יישובי חומה ומגדל. עשור שנים לאחר מכן, ב-1948, ושנים ספורות אחר ששמע שהוריו וכל משפחתו נהרגו במחנות ההשמדה, מצא את עצמו שותף להגנה על הקיבוץ מפני פורעים ערבים בראשות צבא ההצלה של קאוקג'י.

לוחמי טירת צבי היו תחת מתקפה קשה ואכזרית, אך בשלב מסוים, התחוור להם כי לא לכולם יש בהישג יד זוג תפילין, והם ביקשו מבן גוריון, שהגיע אליהם כדי להביע תמיכה, שידאג לתפילין. בן גוריון הרהר לרגע, ואז אמר: "אין בעיה. אתם הרי מניחי התפילין היהודים בעולם".

זהו אחד מהסיפורים המכוננים של ילדותי.

ב.       

פתחתי באנקדוטה זו משום שהיא משקפת בעיניי את תפיסתו של בן גוריון את יחסי הדת והמדינה בישראל.

אכן, בשנותיה הראשונות של המדינה התמסדה פרקטיקת הסטטוס קוו – שהיתה מקובלת עוד בתקופה שלפני הקמת המדינה – בצורה רשמית. כך למעשה החל לתפקד הסטטוס קוו כמדיניות המוצהרת של מדינת היהודים ביחס להסדרת יחסי דת ומדינה. קשה יהיה לדון כאן בכל סעיפיו ופרטיו של הסטטוס קוו, אולם אזכיר בקצרה כי מדובר על הסדרת אופייה היהודי הפומבי של מדינת ישראל, הכולל את מעמדן של השבת, הכשרות, נישואין וגירושין, חינוך עצמאי דתי וחרדי וההגדרה "מיהו יהודי" (וכנגזרת שלה, חלותו ומשמעותו של "חוק השבות").

ואולם, הסטטוס קוו אינו עוצר בכך. הוא כולל גם את "הסדר בני הישיבות", הסדר שבו המדינה מאפשרת לתלמידי ישיבות המצהירים כי "תורתם אומנותם" לדחות את גיוסם לצבא, או בעברית פשוטה: לא להתגייס להגנת המדינה במסגרת צה"ל (וכנספח לכך נכלל גם שחרור נשים משירות צבאי על רקע דתי).

עיקרון הסטטוס קוו שימש בראשית המדינה, ומתברר שעד היום הזה, את ההנהגה הפוליטית, שתמיד היתה ועודנה חילונית (ונסו להיזכר לרגע האם היה כאן ראש ממשלה דתי, או אף שר חוץ או ביטחון), כמשכך מתחים וכאבים במרחב שבין דתיים לחילונים. הסטטוס קוו אפשר להנהגה, בראשות בן גוריון, להימנע מהכרעה עקרונית וסייע בהותרת המצב מימי המנדט על כנו.

• " באתי להציע הצעה כפולה – שוויון בנטל, אבל הן בספרא והן בסייפא. כל אזרח כאן יקדיש שנתיים מראשית חייו (בין הגילים 18-20) למשהו החורג מהכאן והעכשיו הפרטי שלו. והשנתיים הללו כוללות שנה של לימוד תורה רציני, מעמיק ומתמסר במקום המתאים לו, ותהיה זו ישיבה חילונית, ישיבת הסדר או ישיבה חרדית, מכינה מעורבת או מדרשה מסוימת, ולאחריה שנה של צבא, שעיקרה להכשיר אותו לשעת מלחמה " מדוע בן גוריון אפשר את התמסדותו של הסטטוס קוו? מה מצא בו? אליבא דפרופ' אביעזר רביצקי, בן גוריון, וכן האגף הדתי, לא העלה בדעתו כי הסיפור הדתי והחרדי ישרוד וימשיך הלאה, ואף ילך ויתעצם. "שניהם [בן גוריון והעולם הדתי] הניחו במובלע, כל אחד וטעמו עמו, שהמחנה היריב מייצג תופעה היסטורית חולפת. אלו ואלו - דתיים, חילונים, חרדים ואנטי-ציונים – כולם שיערו בעת ההיא כי ה'אחרים' נדונים לאבד מכוחם, להתמעט, ובסופו של דבר, להיעלם מן העין" ("הקץ המגולה ומדינת היהודי", הוצאת "עם עובד").

ג.        

מבחינת בן גוריון, העיסוק הנמשך בדקדוקי המצוות האורתודוכסיות הוא עיסוק בקטנות, דקדוקי עניות גלותיים. השיבה לארץ מאפשרת לשוב אל אנרגיה וולקנית אדירה – אנרגיית התנ"ך. בשל כך, כגודל דחייתו את העולם הדתי וחוסר אמונתו כי ישכיל לשרוד את תלאות הריבונות הישראלית והמודרנה, כך היה רצונו עז להצליח ליצור כאן מודל של יהודי חדש; כזה המדלג על 2,000 שנות הגלות, ולמעשה, מזהה את עצמו כממשיך הישיר של מורשת העוצמה והילידיות של יפתח, גדעון, שמשון ודוד.

אלא שאחרי שנים רבות מאז ימי הקמת המדינה, אני חושב שהתמונה של הסטטוס קוו בכלל, ושל גיוס בחורי הישיבות בפרט, נראית למרבית היושבים כאן כמורכבת יותר ממה שהיה המצב בימי בן גוריון. אי אפשר להניח את הסטטוס קוו כפי שהוא, משום שכל השותפים לו יוצאים נפסדים. הרי בחורי הישיבות אינם עוד אותם 400 אודים מוצלים מאש שואת אירופה, אלא יותר מ-100 אלף איש. גם הקמת המדינה והשמירה עליה אינם עוד משימה לאומית יחידה, אלא משימה חשובה וקריטית, בצד משימות חברתיות, זהותיות וכלכליות רבות.

נדרש כאן אפוא שילוב של האתוס היהודי עם זה הישראלי, וכל השותפים לו ייצאו נשכרים. בשל כך באתי להציע הצעה כפולה – שוויון בנטל, אבל הן בספרא והן בסייפא. כל אזרח כאן יקדיש שנתיים מראשית חייו (בין הגילים 18-20) למשהו החורג מהכאן והעכשיו הפרטי שלו. והשנתיים הללו כוללות שנה של לימוד תורה רציני, מעמיק ומתמסר במקום המתאים לו, ותהיה זו ישיבה חילונית, ישיבת הסדר או ישיבה חרדית, מכינה מעורבת או מדרשה מסוימת, ולאחריה שנה של צבא, שעיקרה להכשיר אותו לשעת מלחמה. כך לא יוכל עוד האחד לומר לחברו 'אני לומד, ובכך למעשה אני מגן עליך', ולא יוכל השני לומר לרעהו 'אני בצבא, ובכך אני שומר עליך'.

 
חייל בגדוד הנח"ל החרדי (תצלום: אביר סולטן, פלאש90)

כך גם תתמוסס המשוואה שהחרדים לומדים והחילונים מתגייסים, שהחילונים הם הישראלים והדתיים הם היהודים, אלא כולם לומדים משך שנה וכולם מתגייסים משך שנה. אחד רוצה להקדיש את חייו לצבא? הוא מוזמן לעשות זאת לאחר השירות הבסיסי. אחד רוצה להקדיש את חייו לתורה? מוזמן גם הוא, לאחר הלימוד הבסיסי. אבל בפלטפורמת הקיום, כולם יהיו שווים.

בדברי יש למעשה קריאה להפנמה כי משהו בישראליות הבן-גוריוניסטית תם זה מכבר. ניתן כבר לדלל מהמעוז האחרון שנקרא הצבא את ניסיונות כור ההיתוך וחיל חינוך וכדומה, שהיו טובים אולי לימי ראשית המדינה, אך תוקפם פג זה מכבר. אפשר להתייחס לכור היתוך אחר ועל-זמני הרבה יותר, וזוהי האוריינות היהודית.

ד.       

מה היה אומר בן גוריון על הצעתי לו היתה מונחת לפתחו? אני מניח שדוד יוסף גרין מהעיירה הפולנית פלונסק היה דן על כך בלהט קדוש עם דוד בן גוריון משדה בוקר ושהאחרון היה אומר לראשון כי "מסגרת הצבא מחייבת למסירוּת עליונה בלא תנאי ובלא שיור. "הצבא מרגיל אדם לעמוד בסכנות החמורות ביותר ודורש ממנו שלא יירתע מאש האויב, שלא יברח מהמוות" ("חזון ודרך", ג, עמ' 79). ואילו הראשון היה עונה לו שאין די בצבא ובכור היתוך, ויש להמשיך את המסורת היהודית האוריינית שאינה מתמצה רק בלימודי תנ"ך, אלא עוברת דרך ההלכה והקבלה, התלמוד והמנהגים, הפיוטים והאגדות.

* הרב אלחנן ניר הוא ר"מ בישיבת שיח יצחק ועורך מוסף "שבת" ב"מקור ראשון". ספר שיריו "מי שנפלה עליו מפולת" ראה אור באחרונה בהוצאת ריתמוס – הקיבוץ המאוחד

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי