שבוע השפה העברית, שמצוין השבוע, הוא הזדמנות טובה לא רק להעלות על נס את השפה העברית ואת סיפור תחייתה, אלא להתעכב, ולו לרגע, על ההיבטים הבעייתיים יותר, המודחקים, שמזמן השילוש הלא קדוש של שפה, אידיאולוגיה ולאומיות. בצד העובדה שהחייאת העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היא מעשה פלאי של תחייה לשונית בד בבד עם גיבוש תודעה לאומית יהודית, חוקרי שפה ובלשנים מפנים בשנים האחרונות זרקור להשלכות הפרובלמטיות של התהליך, והמרכזית שבהן היא המחיקה והטשטוש של שפות אחרות שיהודים השתמשו בהן במשך דורות. הנחלתה של העברית במדינת ישראל וקביעתה כשפה רשמית ממשיכה גם היא, במובן מסוים, את מגמת הטשטוש והמחיקה.
פרופ' גלעד צוקרמן, בלשן ומרצה באוניברסיטת אדלייד שבאוסטרליה, חולל סערה בישראל לפני כמה שנים עם צאת ספרו "ישראלית שפה יפה". צוקרמן ביקש לערער על המיתוס הציוני של החייאת השפה העברית ועל הזיקה הבלתי ניתנת לניתוק בין העברית המקראית והעברית החדשה, שאותה הוא מכנה 'ישראלית'. בד בבד הצליח צוקרמן לעורר את חמתם של בלשנים ישראלים רבים, וכן של בכירי האקדמיה ללשון עברית, האינסטנציה העליונה לענייני השפה העברית במדינת ישראל. רוביק רוזנטל, בלשן ועיתונאי, כינה את ספרו של צוקרמן "אחת מעשר השערוריות הלשוניות של העשור".
צוקרמן לא התרגש מהביקורת. "הציונות", הוא אומר השבוע, "היתה שילוב של שלילת הגולה ושלילת הדת. היהודי הגלותי נתפס כרדוף, נשי, חלשלוש, דתי, והוא גם דיבר יידיש. דחיית היידיש נבעה ישירות מתוך האידיאולוגיה הציונית הזאת של שלילת הגולה והדת. אליעזר בן יהודה ראה את עצמו כאיש אידיאולוגי יותר מאשר כלשונאי. תחיית העברית שלו היתה ניסיון לתור אחר עתיקוּת יומין, בדומה לכל תנועה לאומית שרוצה להצביע על שורשים עתיקים יותר, ולכן שוללת את השורשים המאוחרים שלה.
 פרופ' צוקרמן. המאבק נגד ה"פסיקופתים" (צילום: טליה דולב) |
"היווצרות הישראלית היא תופעה ישירה של אידיאולוגיה, הרבה יותר מהאבולוציה של הגרמנית מן הטבטונית, למשל. במחקר שלי גיליתי ששלילת הגולה הזאת למעשה לא הצליחה. לישראלית, השפה שאנחנו מדברים בה כיום, יש הרבה יסודות שאינם שאובים מהעברית המקראית עתיקת היומין, אלא דווקא מהיידיש השנואה והרדופה".
האם רק היידיש נמחקה בתהליך הזה?
"לא רק, אבל בעיקר היידיש. החייאת העברית דחתה את רוב השפות הגלותיות, אבל מובן שלא את השפות השמיות. בן יהודה השתמש הרבה פעמים בערבית כמודל להחייאת מילים, מכיוון שהערבית, כמו העברית, היא שפה שמית. הוא לא עשה זאת מטעמים של רב תרבותיות, אלא משום שהערבית היתה שפה שמית שהתאימה לצרכיו. החלום הרטוב של בן יהודה היה לדבר כמו ערבי. האליטה האשכנזית שנאה את היידיש ורצתה לדבר כמו הערבים. לכן כל השפות, חוץ מהארמית ומהערבית, נדחו".
צוקרמן מתייחס לכללי הדקדוק כניסיון כפייה של חוקים עבריים על שפה שהוא מכנה 'ישראלית'. לישראלית הזאת, לדבריו, יש דקדוק מוכר וברור. "השפה העברית שאנחנו קולטים היא בעצם השפה הישראלית הדקדוקית. אף אחד הרי לא אומר 'ספרים חדשות', אלא 'ספרים חדשים'. יש דקדוק ישראלי, והוא נוצר בו זמנית מכמה שפות. אם ביידיש אין הבדל בין עשר לעשרה, כך גם בישראלית, וזו הסיבה שאומרים 'עשר שקל'. לפי הישראלית, זו לא שגיאה. לא מדובר בעברית קלוקלת, אלא בישראלית דקדוקית, שיונקת מכל מיני שפות. הבלשנים הישראלים הקלאסיים מנתחים את הישראלית של האנשים שנולדו כאן כשפה של אנשים שלא מדברים מספיק טוב, ולכן צריך לתקן אותם. אני מכנה אותם 'פסיקופתים', מלשון 'פסיק'".
מדוע?
"משום שהם מנסים לכפות דקדוק עברי על השפה הישראלית, והכפייה הזאת גורמת לסכיזופרניה דקדוקית. אנשים לא כל כך יודעים מה נכון ומה לא, אז הם מעדיפים לתקן בכל מקרה, שיהיה. הטהרנות הלשונית היא בעצם סוג של דת. האקדמיה לא מודעת לכך שהיא למעשה דתית. הטהרנים והדקדקנים הם שומרי מצוות לכל דבר: הם מאמינים בחוקים, בשינון; הם אולי לא מאמינים בתחיית המתים, אבל הם כן מאמינים בתחיית השפה. הם לא מודעים לכך שהחתירה אחר חוקים לשוניים היא למעשה חתירה אחרי חוקים דתיים. אמרו להם שזו עברית שבאה היישר מהתנ"ך, ולכן הם מצייתים לדקדוק שלה. יוסי שריד, ששומר בקנאות על חוקי השפה, הוא בעצם שומר מצוות שהחליף את המצוות הדתיות במצוות לשוניות. כל אלה שאומרים 'אל תאמר עשר שקל אלא עשרה שקלים', הם שומרי מצוות".
העברית ככור היתוך
תמיר קרקסון חקר בעבודת התזה שלו את הקשר בין אליעזר בן יהודה ובין הספרדים בתקופתו. גם הקשר הזה מאיר באור אחר את שאלת השפה והאידיאולוגיה ואת מפעלו הלשוני של בן יהודה. "בן יהודה טוען למעשה שהספרדים בימיו מצויים בשקיעה תרבותית ומתרחקים מן העברית הגדולה של תור הזהב. הפתרון, בעיניו, ייעשה בדרך של תחייה הלאומית, באמצעות החשיפה לעברית. הוא רצה להנחיל את התרבות הזאת לספרדים בתקופתו. המפא"יניקים טענו שהספרדים צריכים לשנות את התרבות שלהם כדי להיכנס למפעל הלאומי ולקבל את התכתיבים של ההגמוניה הפועלית, אך בן יהודה לא חשב כך.
"היה בעמדה שלו ממד פטרוני, אבל הוא חשב שאפשר לקדם את הלאומיות היהודית בתוך הספרדיות. הוא שלל את הגלות, אבל מדבריו עולה שהוא חשב שהספרדים לא צריכים לשלול את הגלות, כי הם לא היו גלותיים. תרבות ספרד היא מצב לא גלותי. הוא היה מוכן לקבל את תרבות ספרד כמות שהיא וחשב שהיא מתאימה לארץ ישראל. לכן, למשל, הוא לא רדף את הלדינו כפי שהוא רדף את היידיש.
"האופן שבו בן יהודה ראה את העברית נגזר מהתפיסה שלו את הגלות. הוא שלל את הגלות האשכנזית במזרח אירופה. העברית היתה מבחינתו סוג של חזרה לשורשים של ארץ ישראל התנ"כית. זו הדרך של בן יהודה לחזור לארץ ישראל".
"בעיניי, הבעיה של כור ההיתוך לא היתה ההשלטה של שפה אחת, אלא המחיקה של שאר השפות, שאיימו במובן מסוים על הדמות של המדינה. השפות השונות איימו על האתוס שהאנשים שכוננו את המדינה הזאת שמו לעצמם. שפה היא גם נרטיב, ובאותן שנים לא היה ביטחון שהעברית והנרטיב שהיא מייצגת יחזיקו מעמד. אמנם כבר משנות ה-20 זה התחיל להיות ברור, אבל כשבאו עולים חדשים עם בליל של שפות, זה התחיל להיות יותר מעורפל. לכן המחיקה הזאת התרחשה. זה כור ההיתוך".
האם אתה חושב שהיה אפשר לנהוג אחרת?
"אני באופן אישי סבור שרב תרבותיות לא יכלה להתפתח בלי האחדה. היכולת לערער על התפיסה של ההומוגניות של מדינת לאום והנרטיב הלאומי מצריכה בשלות מסוימת, שלא היתה קיימת עד שנות ה-70. קשה לכונן מדינה על בסיס רב תרבותיות, ולכן היינו צריכים לעבור שלב של לאומיות והאחדה. אם המחיקה הזאת לא היתה מתרחשת, קשה היה ליצור צביון הומוגני. אני כן חושב שאפשר היה להיות פחות אלימים. אני לא יודע אם באמת היה צורך בפעילות של גדוד מגני השפה, שפוצצו עצרות ביידיש".
ומה לגבי רוסית?
מי שעוסקת במדיניות לשונית בישראל כיום היא פרופ' אילנה שוהמי באוניברסיטת תל אביב, שחוקרת את נושא הרב לשוניות ואת האפשרות של מדינות במאה ה-21 ליישם מדיניות שמכבדת ומעודדת כמה שפות בו זמנית. שוהמי מבחינה בין יהודים שעולים לישראל ומקבלים עזרה וסיוע בלימוד השפה העברית ובין מהגרי עבודה ועובדים זרים שהיגרו לישראל בעל כורחם ונאלצים להסתדר בכוחות עצמם עם השפה הזרה. אלה וגם אלה מוצאים את עצמם מבולבלים לנוכח השפה, שאינה מוכרת להם.
 פרופ' שוהמי. למה ללמד רק בעברית? |
"כל בתי הספר מלמדים אך ורק בעברית", היא אומרת, "מערכת החינוך כופה את העברית כשפת ההוראה הבלעדית. אין אופציה אחרת. יהודים באים לישראל, והאידיאולוגיה נכפית עליהם, כי הרי כל יהודי אמור לדבר עברית. מדינות שונות בעולם נוטות כיום לעבור למודל של רב לשוניות. היום ברור לגמרי שמחיקת השפה הקודמת שלך היא דבר לא נכון. יש יותר ויותר תוכניות באירופה שהן דו לשוניות – קורס באוניברסיטה בבלגיה למשל יכול להתקיים באנגלית ובפלמית, או בספרד – בבאסקית, בספרדית ובאנגלית. זה קורה".
שוהמי מדגישה שהיא לא נגד העברית. "אני נגד הבלעדיות של העברית", היא אומרת, "בכל מה שקשור לשלטי דרכים, למשל, בית המשפט העליון פסק שלכל אדם שגר כאן מימים ימימה יש זכות להגיע הביתה, ולכן השלטים כתובים גם בערבית. אבל מה לגבי רוסית? יש כאן מיליון עולים מרוסיה, ואין כאן שילוט ברוסית ולעולם לא יהיה – לא בבתי חולים, לא בבנקים ולא בשדות תעופה.
"קח לדוגמה את אשדוד, שזו עיר שיש בה מגוון של שפות. אתה יכול לשמוע הרבה שפות במרחב, ומצד שני, אין אפילו שלט לחדר מיון בשפה אחרת. לכל אדם מבוגר היום יש עובד זר שלא קורא עברית – איך הוא אמור לדעת כיצד מגיעים לחדר מיון?".
איפה עוד את מזהה את הדפוס הזה?
"בתחום החינוך. ניקח למשל את מבחני המיצ"ב. תלמידים בישראל צריכים להיבחן בבחינות המיצ"ב סמוך מאוד לעלייתם ארצה ולעשות זאת בעברית. זה בלתי אפשרי. אנחנו יודעים היום שלכל מהגר לוקח כעשר שנים ללמוד את השפה, כך שהוא יוכל להתמודד איתה ברמה אקדמית. אז העולים נבחנים בעברית, וכמובן נכשלים. לעומת זאת, אנחנו רואים באופן עקבי שילדים שיש להם שתי שפות מצליחים יותר מאשר ילדים שיש להם רק שפה אחת. במקום לעזור ולטפח את שפת האם שלהם, אנחנו מוחקים אותה, וזה עצוב. מדינות הגירה הן בתי קברות לשפות. היו כאן המון שפות שלא טופחו, כי האידיאולוגיה היתה 'רק עברית', וכך איבדנו שפות וגם איבדנו דור שלם של מהגרים שלא יודע להתמצא כאן. יש לזה מחיר".
