וצדקה לכול

מעטים מערערים על הטענה שיפה לתת צדקה ורצוי וחשוב לחנך לצדקה ולעודד אנשים לתרום לצדקה. הקושי הוא בביצוע. לעתים מתן הצדקה מעורר תסכול משום שכל תורם יודע שתרומתו לא תשנה את המציאות הכללית. ברור הוא שהצרכים תמיד יעלו על האמצעים.

ההחלטה לתמוך באדם או בגורם מסוים כרוכה בהחלטה לא מודעת לדחות פניות לתמיכה מיעדים אחרים. יש גם חשש שלא כל התרומות מגיעות במלואן למי שבאמת זקוק לסיוע. יש מתחזים ויש מנגנונים ולכול יש מחיר. מובן שאם הכסף הולך למתחזה, התורם לא "הפסיד" את המצווה, אבל יש בזה כדי להעליב. מעשה כזה מלמד כאילו על אי יכולת להבדיל בין אמת ושקר ועל תמימות. אם חלק מהכסף הולך למנגנון, זה אמנם לא מעליב, אך לא לשם כך תורמים. בכלל, אנשים בדרך כלל מעדיפים לדבר על צדקה יותר מאשר לתת. יש סיבות רבות לכך שקשה לגייס כסף לצורכי צדקה.

ספרות של תחינות

הבעיות הקשורות בגיוס כספים לצדקה אינן חדשות. לפני 200 שנה עמדו בדיוק אותן הבעיות לפני ראשי הישיבות בליטא ולפני האחראים לגיוס אמצעים לחיזוק היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. כשניסו לגייס כספים למפעלים החדשים והחשובים הללו, הם למעשה התחרו במגביות לצרכים מקומיים ובבקשות של נזקקים מקומיים.

לא קל לבקש סיוע לגוף שנמצא רחוק כשיש כל כך הרבה צרכים דחופים במקום. נוסף על זאת, לאחראים על גיוס תמיכה בישיבות וביישוב היהודי בארץ ישראל היה מחסור בכוח אדם שיכול היה להשקיע זמן באיסוף תרומות. עם הזמן התעוררה בעיה נוספת: רבים, ודווקא מקרב חוגים מבוססים מבחינה כלכלית, החלו להתנכר להיבטים מסוימים של העולם המסורתי, וישיבות ולומדי תורה כבר פחות משכו אותם. ואולם, בתחילת המאה ה-19, זה עוד היה בגדר חזון למועד.

בחברה המסורתית במזרח אירופה היה מערך מסועף של פעילות בתחום הצדקה: כל יום בבית הכנסת תרמו גברים כספים לקופות הצדקה; אנשים טובים תרמו חפצים לבתי הכנסת ולמוסדות אחרים; היו אגודות שעסקו בצרכים של נזקקים, וחשובי הקהילה השתתפו בהן; נשים צדיקות בישלו לחולים ואירחו קבצנים. זה לא היה פשוט למצוא פתח להתרים למטרה נוספת – גם אם היא ראויה - אולם נמצאה הדרך, ובהשקעה מזערית של כוח אדם.

הפתרון היה הפושקע, או קופת הצדקה הביתית – אבל זה לא היה פשוט. היעד של מחלקי הקופות הללו היו הנשים. הן אמנם תרמו הרבה לצדקה בחברה המסורתית, אבל התרומות שלהן היו בדרך כלל בעזרה, לא בכסף. נשים לא הגיעו בדרך כלל לבתי הכנסת בימי חול, ובשבת נאסר לטלטל כסף ולתרום. קופת הצדקה היתה בבית, כך שלכאורה היה פתרון לבעיה של שבת – אבל רק פתרון חלקי.

כולם רואים בבתי הכנסת את האנשים המשלשלים מטבעות לקופת הצדקה, וגם שומעים. בבית - מי רואה? יתרה מכך, בבית הכנסת התרומה היא חלק ממהלך שלם של תפילה, ואילו בבית – מה יביא נשים לתרום? נמצא לזה פתרון. נוצר מנהג של שלשול מטבעות לקופת צדקה יחד עם הפרשת חלה בזמן אפיית לחם וסמוך להדלקת נרות שבת וחג.

נוסף על כך, נוצרה ספרות של תחינות ביידיש ביידיש שנשים אמרו לפני שנתנו צדקה. בדרך זו, נוצר טקס ביתי קבוע שכלל תרומות לצדקה ותפילות לשלום המשפחה. הקופות התמלאו לאט לאט, ולגבאי צדקה נשאר רק הצורך לרוקן את הקופות המלאות – וזה היה מבחינתם חיסכון אדיר של זמן ומאמץ.

למעשה, הקופה הצנועה היתה פיתוח טכנולוגי גדול בתחום של גיוס כספים לצדקה, ועם הזמן, נעשו נשים עניות אך מסורתיות לגורם החשוב ביותר במימון של הישיבות ושל היישוב הישן בארץ ישראל.

לכל הפרטים על אירוע ראש חודש אדר: תרומות

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי