"ראינו לילה": רומן רוקנרולי שנון על תקופת הפרסטרויקה שבמקרה נכתב בישראל

פסטיבלי פאנק פרועים, עיתונות אה-לה גונזו, מין מוגן ולא מוגן, ברגמן וטריפו, התגנבות לקולנוע ותלבושות אקסצנטריות שכוללות משקפי שמש, קסדות, מעילים, איקונות דתיות ומדליות צבאיות – זה העולם שבתוכו ומתוכו כותבת אליס ביאלסקי את רומן הביכורים שלה ״ראינו לילה״. אלה אמנם מרכיבים של סיפורי נעורים רבים, אך הזמן והמרחב שבהם עוסקת ביאלסקי עשויים להפתיע את הקורא הישראלי, המורגל מדי במבט מערבה. במקרה הזה, אין מדובר בנערה לונדונית או ניו יורקית, אלא בסיפור נעוריה של אליסה, יהודייה שחווה את שנות התבגרותה במלוא עוצמתן בברית המועצות בתקופת הפרסטרויקה, היא סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90.

החומות הסובייטיות כבר לא ממש מחזיקות, וסביב אליסה קורסות גם אלו של המשמעת המשפחתית-הורית, של המוסרנות המינית ושל הגדרותיה הנוקשות של התרבות הגבוהה. אליסה, שכבר מתחילת הספר ניכרים בה ניצני חוצפה אינטליגנטית מן הזן המשובח ביותר (למשל מול תלמידות אנטישמיות בבית הספר שלה או מול מורות טיפשות באמת), מעצבת את עצמה מחדש כמודל משל עצמה, עיתונאית רוק שבצד המניירות הרגילות – פה מטונף וגרביונים קרועים – מחזיקה גם במודעות עצמית, חברתית ומגדרית, מפוכחת ובלתי מתפשרת. את סיפורה היא מספרת בגוף ראשון, בשנינות ובבלגן ראוי להערכה. 

DDT  בהופעה חיה

עטיפת הספר

ביאלסקי, שעלתה ארצה ממוסקבה בשנת 1990, כתבה את הספר ברוסית, והוא תורגם לעברית בידי יעל טומשוב, שגם מבארת בהערותיה לקוראת הממוצעת ביטויי מפתח, סוגיות לשוניות ויצירות תרבותיות שאליהן מתייחסת אליסה. סוגיית השפה מעניינת כאן, מאחר שהתרגום הוא רב-שכבתי. סיפוריו הקצרים של ליאוניד פקרובסקי למשל, מתוך הקובץ ״מטאטא וסיפורים אחרים״, נכתבו בישראל ותורגמו מרוסית, אך זרות השפה הניכרת בהם מתווכת באופן כלשהו על ידי החוויה הישראלית הכמעט סטריאוטיפית שמתוכה נולדו. זאת, בין שבשל סיפורו הביוגרפי של הסופר – מבקר אמנות שנהפך למאבטח בחניון – ובין שבשל נקודת המבט הספק מודעת לעצמה שלו על הישראלים והישראליות, הטבולה לא פעם בסטיגמות עדתיות.

ביאלסקי, לעומת זאת, מספרת לנו סיפור שכמו נועד להיות מסופר בשפה שאינה עברית. כאן יש לציין את התרגום המצוין שנמנע מקלישאות עבריות ששבות ועולות בהקשרים של עולם תרבות הנגד (האנטר ס. תומפסון, ג׳ק קרואק או בוב דילן, על כל ההבדלים שביניהם, נשמעו בעברית הרבה פחות טוב). וצודק במידה מסוימת דן מירון באחרית הדבר שלו לספר – גם זה ספר על יהודים טרום-ההגירה-לארץ, וזה גם ספר על הגירה.

בספרהּ של ביאלסקי טמונה חשיבות עצומה, בשל העובדה שהוא מביא אל הקוראת, בעברית, עולם יהודי טרום-ישראלי בלתי שגרתי בעליל. לכן אפשר גם להבין את הספר הזה כחלק ממהלך רחב יותר, של ריבוד הסיפור הרוסי-ישראלי, המתרחש גם באמצעות קבוצות כמו ״דור 1.5״ וקולות של צעירים וצעירות מברית המועצות לשעבר שנשמעים רמים ובטוחים, אפילו מול פרצופו התמה של מר טלוויזיה, שלא לומר מר ישראליות, חיים יבין, בסרט הדוקומנטרי הבעייתי ״״.

אך יהיה זה חטא לנעוץ את יופיו של הספר רק בתפקודו הפוליטי-חברתי ולהתעלם מן הספרותיות היפה שלו; מהיותו מצחיק ועצוב וקולח ומהדמויות הבלתי שגרתיות שהוא מתאר באהבה מרדנית. אליסה אינה יהודייה טובה מן העיירה ואינה גם קורבן חד ממדי של אנטישמיות. היא אינה דמות בצבעי ספיה באלבום תמונות נוסטלגי מבית התפוצות; היא נערה צעירה, בת זמנה, שחיה בצד היהדות שלה (הן במובנה הדתי והן במובנה הקהילתי) את העולם האופייני לבני גילה, הפכפך ומלוכלך ככל שיהיה.

ככזאת, היא אינה מחויבת לנרטיבים דרמטיים צייתניים או לתמות צפויות. אפילו הוריה, הנוקשים לפרקים, מצליחים להיוותר עגולים ומעניינים ומצחיקים, על אף אפיזודות שמרניות, ופורעי-חוק במידה רבה בעצמם. אם תהיתם באיזה נוסח אבא של אליסה עושה קידוש, זה לא בדיוק המקום. אם תהיתם, לעומת זאת, איך אפשר להתגנב להופעה של להקת DDT שמשודרת בטלוויזיה בלייב מגבעת לנין ובדרך להימלט משוטרים ולהתחבב עליהם, אליסה היא הדמות המושלמת לספר לכם.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי