הבעיה האמיתית מתחילה כשאנחנו נכנסים לאוטו: איך אפשר לשרוד את נסיעות ההלוך-חזור בכביש אחד כשהילד מתנגד ממקום מושבו האחורי, והבמבה מפוזרת על כל הריפוד עוד לפני שהספקנו לצאת מהעיר? הדרך המקובלת להתמודד עם הסיטואציה הזאת עוברת ברמקולים של הרכב, אלא שנדמה שהפלייליסט לא השתנה בהרבה מאז שהיינו אנחנו הילדים הבוכים במושב האחורי. בדרך כלל מככבים בו "שירי ילדים" של אריק איינשטיין ו"הכבש השישה עשר" – יצירות מופת שלא התיישנו.
ובכל זאת, כשאנחנו עוברים היום בדרך לסבא וסבתא בסוף רמת גן, ליד מפעל עלית הישן שיהונתן גפן מבטיח שאפשר לעמוד שם ולהריח שוקולד, אנחנו כבר לא מוצאים ארובה שתוציא ריח טוב בתוך זיהום האוויר של מתחם הבורסה. העולם השתנה, אבל השירים עומדים במקום.
תמר הוכשטטר, עורכת "הפנקס – כתב-עת מקוון לתרבות וספרות לילדים" (יחד עם יותם שווימר), אומרת ש"דווקא מוזיקה היא אחד מתחומי התוכן שיוצאים מהם הכי הרבה דברים מעניינים לילדים בישראל, אלא שאנחנו פשוט לא מצליחים להשתחרר מ'הכבש השישה עשר'".
ולעבור כבר לכבש השבעה עשר.
"כן, לשמוע דברים חדשים וטובים באוזן נקייה. הרי כל אלבום איכותי שיוצא, מיד ממהרים להשוות אותו לעבודה של גפן ורכטר והחברים האחרים. 'הכבש השישה עשר' הוא כמובן מאסטארפיס, אבל הוא מטיל צל ענק שקשה להתגבר עליו. במקום לתת מקום לדברים עכשוויים שנוצרים כאן, אנחנו חוזרים שוב ושוב לשמוע את אותם השירים הישנים. אפשר לגוון ולשמוע מדי פעם אלבומים של פרויקטים לילדים כמו 'מוסיקה אורגנית' או 'בייבי אוריינטל', שעושים דברים יפים מאוד".
צורית יעיר - ציפור שיר
'בייבי אוריינטל' נהדר, אבל הבעיה היא שהאיש מאחוריו, אילן בן עמי, רצח באחרונה את פרודתו דפנה בר ציון במכות פטיש, ומאז החלטנו שלא שומעים אותו אצלנו באוטו.
"נכון, האמת שזאת באמת בעיה, אז הנה, קח במקום זאת את 'ענן על מקל' של רינת הופר, אלבום ילדים מקסים, ויש עוד לא מעט אלבומים טובים".
שירים לכל המשפחה
אז הנה עוד המלצה לסל: האלבום "ציפורי שיר" מאת המוזיקאית הירושלמית צורית יעיר, שאספה סביבה קאסט מרשים של זמרים ונגנים – מניצן חן-רזאל על הכינור ועד שמרית גריילסאמר, שמצטרפת להובלת הקולות. האלבום, שזכה במענק מטעם "מועצת התרבות של מפעל הפיס", גייס אמנם תמיכה דרך קמפיין באתר "הדסטארט", אבל יעיר דווקא רואה אותו כחלק מהמציאות הישנה. "אני רוצה לחזור לטרום עולם המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות", היא אומרת, "כמו פעם, כשהמשפחה מקשיבה יחד למוזיקה באוטו ובבית וחוזרת למשפחתיות עם השירים. כולם רוקדים ושרים יחד – יש מכנה משותף. זה ממש רטרו, וינטאג'".
איך "ציפורי שיר" נולד?
"את השירים כתבתי בתקופה שגרתי בה ליד מעיין במושב אבן ספיר. לימדתי כיתות א'-ב' בבית ספר יסודי בעין כרם, והיה לנו יום קבוע בשבוע שקראנו לו 'יום וואדי' – יום שבו היינו יורדים בבוקר לוואדי השקדיות של עין כרם ומבלים שם את כל היום. זה היה זמן שבו היה מרחב לילדים לעשות מה שהם רוצים ולדמיין בסביבה מאפשרת. ככה התפרצה אצלם סקרנות טבעית שיש בה גם מוזיקה – והרבה מהשירים התחילו להיוולד שם, יחד עם הילדים.
"כשניגשתי להלחין, הבאתי איתי את המטען האתני שאליו נחשפתי בבית הספר למוזיקה מן המזרח בירושלים ושילבתי אותו עם שירי נעמי שמר והגבעתרון שעליהם גדלתי בקיבוץ מעלה גלבוע. יחד עם המפיק המוזיקלי ניצן פרי באולפן המיוחד שלו בעמק האלה, והמאייר אלעד ליפשיץ, חבר ילדות מהקיבוץ, צייר לכל שיר את האווירה והדימוי הנכון בשבילו - כך נוצרה מעטפת שלמה".
מה מנחה אותך כשאת ניגשת לכתוב לילדים?
"האלבום פונה לילדים בגובה העיניים ובהערכה גדולה לעולם שלהם, שהוא תמים ובוגר כאחד, ובעיקר מופלא ומעורר השראה. הטקסטים של השירים מכבדים את ההבנה ואת הנפש שלהם. בעיניי אין פחד לדבר איתם על כאב או געגוע או אהבה - כל סוגי הרגש מוכרים לילדים, גם אם הם לא יודעים לתת לרגש שם. אני מקווה שכשהורים שומעים את השירים, הם חוזרים לתמימות ולילדות מההקשבה לשירים, לשמחה הבלתי תלויה, והילדים אולי מתבגרים קצת".
את מרגישה שזה אלבום שונה מחומרים אחרים שיש בשוק התוכן לילדים?
"אני לא רוצה 'ללכלך' על החומרים שיוצאים היום לילדים, אבל אני נבוכה לפעמים ממה שאני שומעת ומרגישה שמזלזלים בהם. מגיע להם מוזיקה טובה שתייצר חוויה משמעותית שתהדהד בהם, שתגרום להם להיות יצירתיים, שתשמח ותפעים אותם; שלא כל השירים יישמעו אותו הדבר. יש איזו מונוטוניות משעממת בשירי ילדים שאפשר להשתגע ממנה.
"אני רציתי לשבור את הדבר הזה. היה לי מאוד חשוב שהילדים השומעים ייחשפו לעושר המוזיקלי שיש סביבנו - צלילים וכלים מדהימים מכל העולם, מקצבים שונים: סווינג, ג'אז, יווני, תורכי, ערבי, וואלס וכליזמר. לא חששתי לשים גם שירים ארוכים. שלא כמו שירי הילדים המקובלים של דקה וחצי, כאן נותנים זמן לסולואים, שומעים כל כלי, יש מקהלה של קולות מורכבים, יש התפתחות בשיר. יש אתגר כשהשיר מתחיל, ואתה לא יודע איפה הוא יסתיים.
"ובכלל, ההבדלה בין ילדים למבוגרים נראית לי מלאכותית במוזיקה: ילדים מרגישים כשהמוזיקה עובדת. הם קולטים מהר את המילים ואת המקצבים ואת הרוח של כל שיר. לכן היה חשוב לי לכתוב על העטיפה 'שירים לכל המשפחה' – כדי לשבור את ההבדלה הזאת. הילד הוא חלק מהמשפחה, שווה בין שווים, לא מקטינים אותו, אלא מצמיחים אותו; הוא חלק משמעותי בעולם, במשפחת האדם והטבע".
האינטרנט דווקא עוזר
תמר הוכשטטר וידידה. מאבק תמידי בין תרבות גבוהה לנמוכה |
המקום היחיד כמעט שמרכז ביקורת ודיון סביב תרבות ילדים בעברית הוא כאמור "הפנקס", בעריכתם של הוכשטטר ושווימר, שפועל ברשת כבר חמש שנים. באחרונה החלו בכתב העת לגבות תשלום מהקוראים, ולאור העובדה שמאות נרשמו כמנויים, אפשר לראות במהלך הוכחה להתעניינות בנושא.
"הקמנו את 'הפנקס' מתוך אהבה לתחום", מספרת הוכשטטר, "אבל בעיקר בגלל הרצון לייצר במה רצינית בתקשורת הישראלית, שלא מתייחסת לתרבות הילדים בצורה מעמיקה. כתב העת פונה למבוגרים ועוסק בתרבות המוגשת לילדים. באתר מתפרסמים גם חומרים מקוריים המכוונים לילדים".
מה משך אותך בתחום תרבות הילדים?
"תשובה אחת היא שפשוט לא הפסקתי להתעסק בחומרים הללו מאז שאני ילדה, וכשגדלתי, הרבה דברים נשארו איתי. כידוע, כל אירוע בילדות הוא אירוע מחולל הרבה יותר מזמן הבגרות, ואני קיבלתי המון כילדה מספרים, מקולנוע ומהצגות. מובן שהיום, בעיניים מבוגרות, אני רואה דברים אחרת ובצורה הרבה יותר ביקורתית, אבל משהו מהחוויה נשאר.
"התשובה השנייה היא שבעת שירותי בגלי צה"ל הגשתי וערכתי תוכנית רדיו לילדים בשבת בבוקר. התוכנית נקראה 'תיבה מזמרת', וקהל היעד היה משפחות שיוצאות לטיולים בשבת או משפחות שהוציאו את הטלוויזיה מהבית. התוכנית הזכירה לי כמה אני אוהבת להתעסק בתוכן לילדים, לגלות את הקסם של הרדיו דווקא מהמקום שלהם. לצערי, אין היום המשך לתוכנית הזאת.
"מאז התוכנית אני בתחום, גם באתר וגם בצורה עצמאית כמאיירת. לפני כשנתיים כתבתי ואיירתי ספר ששמו 'כרובינה' (הוצאת מטר), ואני מתעניינת גם בתיאטרון בובות – ז'אנר שקורים בו דברים מאוד יפים בארץ; מין קונטרה למופעי הפסטיגל. הצגות אינטימיות בתיאטרון הקרון בירושלים ל-20 ילדים ולהוריהם".
איך את רואה את האפשרויות הקיימות היום?
"כמו בכל תחום, יש המון זבל – זה נכון היום, ואני משוכנעת שזה היה נכון גם בעבר. יש מאבק תמידי בין תרבות גבוהה ובין תרבות נמוכה וצעקנית. בהרבה מהמקרים פשוט מדובר בשאלות של מינונים. אני חושבת שכן נעשים דברים מעניינים בתחום - גם בארץ וגם בחו"ל. דווקא האינטרנט מאפשר לצרוך תרבות איכותית יותר לילדים, אבל האינטרנט הוא דבר מורכב כשזה נוגע לגילים קטנים, בעיקר בשאלת העצמאות שלהם לשוטט במרחב הזה".
מה שמטיל את האחריות על ההורים, שמשמשים מעין שומרי סף.
"אחד הדיונים שאנחנו כל הזמן עוסקים בהם ב'הפנקס' הוא שאלת הצנזורה של הטעם: האם לנו, כמבוגרים שמתווכים את התכנים, יש חובה לצנזר תרבות 'נמוכה' ולאפשר רק תרבות שאנחנו מגדירים כ'טובה'? מובן שעולה השאלה מה נחשב בעינינו תרבות טובה או רעה, אבל גם האם יש לתת לילדים אפשרות לפתח את חוש הביקורת והטעם שלהם בעצמם? אולי כדאי לאפשר לילדים לקרוא מה שהם רוצים, ובעתיד הם יחליטו בעצמם אם הם ממשיכים עם יצירות דוגמת 'קופיקו' ו'יומנו של חנון' או עוברים לדברים איכותיים יותר.
ובאיזה צד את נמצאת בדיון הזה?
"באופן כללי, אני בין הליברלים יותר. לדעתי, אפשר לטעום מהכול – כל עוד זה לא פוגע בי כמבוגר שצורך את התרבות הזאת, כמתווך או כמלווה. במקרה שאנחנו כמבוגרים מתווכים את הטקסט לילד שלא קורא עדיין או מתלווים להצגת ילדים, אין סיבה שנהיה ב'עונש'. אם כבר דמוקרטיה של בחירות, אז דמוקרטיה לשני הכיוונים. ליצירה טובה לילד תמיד יהיה ערך מוסף גם למבוגר".
ההנאה המשותפת של הורים וילדים בולטת במיוחד בסרטים זרים לילדים, אבל בארץ נדיר למצוא קולנוע שפונה לילדים.
"נכון, וגם טלוויזיה ישראלית לילדים זה לא כזה דבר מעולה – אם כי גם לא נורא מאוד. יש עכשיו פריחה של טלנובלות לצעירים – 'השמינייה' סטייל – שהן בסדר לסוגן, וכמו שאני רואה את זה, יש להן מקום להתקיים בתוך עולם תוכן מגוון. מצד שני, יש עכשיו את התוכניות של הטלוויזיה החינוכית שהעלתה לוח שידורים חדש – כולם נורא אוהבים לאהוב את זה. נכון, זה נקי, הכוונות ממש טובות, אך התקציב ליצירה מאוד נמוך, ורואים את זה. כשאני מסתכלת על התוכניות הללו בעיניים של ילדה, אני מיד מעבירה ערוץ.
"בתור ילדה, תוכניות עם ילדים אחרים שיושבים באולפן לא עניינו אותי בכלל. בתוכנית כמו 'מסיבת גן' הסתקרנתי מקטעי המעבר המצחיקים, ולא מהילדים שישבו שם על הספה וקשקשו. ילדים, כמו מבוגרים, זקוקים לסיפור טוב לפני הכול. בין תוכניות החינוכית לסדרת אנימציה כמו 'המעבדה של דקסטר', אני בוחרת בדקסטר, שהיא סדרה מצחיקה, חכמה וכיפית, שאינה משחיתה את הנפש".
הילד חולם
למרות המדיה החדשים, עיקר תשומת הלב של "הפנקס" עדיין מתרכזת בביקורת ספרים לילדים. הוכשטטר מספרת שמאז תחילת המשבר בענף הספרים, ז'אנר ספרי הילדים הוא אחד הנפגעים הבולטים ביותר. "עלויות ההפקה של ספרי ילדים הן גבוהות יחסית לספרים אחרים, ואנחנו מרגישים בשנה האחרונה שיש הרבה פחות ספרים מאויירים שיוצאים; ממש אין לנו מספיק היצע לביקורות בכתב העת".
כמי שמסקרת ומבקרת את התחום במהלך השנים, מי לדעתך סופרי ילדים טובים במיוחד?
"ספרי הילדים של המשוררת נורית זרחי הם ספרים טובים במיוחד. בעיניי, זרחי היא אחד הקולות היותר מקוריים ופיוטיים שיש בז'אנר. כמעט כל יצירה שלה מאתגרת את הקורא. יש לה תפיסה מעניינת של הנפש, והיא מצליחה להעביר את זה לילדים בדרכה הייחודית. עוד יוצר מקורי הוא גלעד סופר, שהוציא שלושה ספרים כסופר ומאייר שממש מביאים רוח חדשה לספרות הישראלית בעיניי. יש בהם הומור נונסנס לא מתחנף, קצת קשוח אפילו, ואני רואה חשיבות גדולה בכך שהוא לא פונה לילדים בכפפות של משי".
מי שהספיקה לפרסם ספר ילדים חדש רגע לפני המשבר היא העיתונאית והעורכת עינת ברזילי, שהוציאה בשנה שעברה את "גמדקסם" (הוצאת דני ספרים), בשיתוף פעולה שני עם המאיירת רינת גלבוע. הספר הקודם, "מחבואים בלוח השנה", החל מאיורים של גלבוע שברזילי חיברה להם חרוזים, ואילו הספר החדש התחיל מהרעיון של ברזילי שגיבורו הוא גמדקסם, המפזר אבקת חלומות שעל פי צבעה נקבע החלום.
"עולם החלומות שלי דומיננטי", מספרת ברזילי, "מופיעות שם צפרדעים, אגמים, שמים, ערים הומות, והיה לי טבעי לעסוק בנושא, מההיבט הפסיכולוגי והמיסטי. גם צבעים מפעילים אותי מאוד. חדר כתום פועל עליי לגמרי אחרת מכחול או ירוק. והשתמשתי בכל זה בספר".
את כותבת גם למבוגרים. יש פער בין הגישה שלך לכתיבה לילדים?
"אני בכלל לא חושבת על 'איך לכתוב לילדים' - כך אני כותבת. העברית משרתת אותי ואני אותה, ולעולם לא אקריב אותה למען חרוז משובח. העברית היא העיקר. השורות מתגלגלות לי בראש, ואז עוברות לנייר, ואז למחשב - אחרי כל המחיקות. אני לא אתיילד למען כתיבה לילדים; כנראה משהו בי אינפנטילי. תמיד אהבתי לקרוא ספרים שמכבדים אותי. כילדה העדפתי את 'נשים קטנות' ואת ז'ול ורן, ולא סבלתי את 'ג'ינג'י' למשל - שם הרגשתי חנופה. הספר 'המרד בספינה באונטי' היה הפייבוריט שלי, בגלל המרד כנראה.
"ביצירה למבוגרים יש צורך לחשוף יותר פצע. כך אני מרגישה כשאני כותבת שירה. אני לא כותבת אסתטי. רואים את הקרעים ומציצים משם רגשות קשים שאני חווה לעתים. פחד, חרדה, כמיהה, עוגמת נפש, וגם הצפה ושמחה וגעגוע. אצל ילדים אני משתדלת להיות אסקפיסטית. להשתמש בדמיון, לעבות אותו. הרי זה הכיף בלהיות ילד. יהיה זמן לקושי".
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי
Model.Data.ShopItem : 0
8
