בחירות 2015 יירשמו בדברי הימים של מדינת ישראל כאירוע היסטורי. לא "היסטורי" במובן הקלישאתי של המילה - זה שצועקים כשרוצים להישמע דרמטיים - אלא "היסטורי" במובן שמשהו עמוק זז פה. היתה כאן תזוזה אמיתית של הלוחות הטקטוניים השוכנים עמוק מתחת לפני השטח, ואירועים שעתידים להתרגש על החברה הישראלית עוד יקושרו למפץ הבחירות של ה-17 במרץ 2015.
אל תטעו: הגל הראשון של התגובות מדבר אמנם על ה"התנשאות" של השמאל ועל "חשבון הנפש" ועל השסע העדתי ועוד מיני ויכוחים לוהטים של דם ודמעות. אבל זה לא הסיפור; זו רק אופנה. בקרוב היא תוחלף באופנה מסעירה אחרת, וכולנו ניסחף עם הזרם. לסיפור עצמו ייקח זמן להתברר, והוא הרבה יותר עמוק ומרחיק לכת ממה שנדמה לכולנו. מה שקרה כאן בשבוע האחרון הוא בקנה מידה מיתי. לא פחות מזה.
אין זה אומר שהקוסמוס הזדעזע מהבחירות או שיד האלים הנעלמה בוחשת בדברי ימינו. אין זה אומר שהמשיח חובש את חמורו (לפחות לא יותר משהוא חובש אותו בכל יום רגיל). זה כן אומר שמשהו בסיפור הלא לגמרי ממופה שלנו צף, הואר, הובחן, נמצא בתהליך של להיהפך לברור ומוכר; משהו שרובנו עדיין לא מבינים בכלל. מה לעשות, מיתוס הוא הד של סיפור שלא תמיד מבינים אותו. ואני לא מתכוון כאן למיתוס מכונן, כלומר, מוגמר בהכרח, אלא למיתוס הגולמי במצב הלא מתומלל שלו.
לכן, גם הטקסט שאני כותב כרגע נשמע קצת עלום וסתום. זו אינה טכניקה רטורית, אלא קריאה ראשונית של לוח המחוונים הפסיכו-סוציולוגיים, אלה המאותתים לנו על תהליך טקטוני שהחל לנוע; תהליך שעצם ההבנה שלו תהיה גם ההבניה שלו בחיינו, וככל שהוא יובן וימופה יותר, כך תתבטאנה יותר ההשלכות ההיסטוריות שלו על החברה הישראלית. ואין זה משנה אם זה דבר משמח או עצוב – עצם ההתעוררות אליו היא טראומתית, במובן שמה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה. יש כאן תודעה שיוצאת מהמערה, וזה מבלבל וזה מוזר וזה מסנוור את מי שמרגיש שהוא חלק מההתרחשות הזו.
למיתי זמן משלו
אנחנו רצים רצוא ושוב בין סטטוס לפוסט ומחפשים הסבר. ובמצבנו השברירי, יש מי שיודעים לנצל את הלך הרוח הזה ולהאכיל אותנו בספינים ובסיפורים פסאודו-דרמטיים כמו תקרית אמיר חצרוני בשידורי הבוקר של ערוץ 2. נכון, דבריו חמורים ואין להתנער מהם, אבל כל מי שעיניו בראשו מזהה את המניפולציה שהופעלה על ציבור היסטרי. מצד שני, זה בסדר, תמשיכו לחפש עוגנים, תמשיכו לקרוא טורי דעה ומאמרים, ממש כמו זה שאתם קוראים עכשיו, זה הרי נותן אשליה של ביטחון כאילו מישהו מבין מה קרה פה.
אבל האמת היא שהחברה הישראלית בהיסטריה ובטראומה לא בגלל תוצאות הבחירות ולא בגלל התגובות של השמאל לתוצאות הבחירות ולא בגלל התגובות של הימין לתגובות של השמאל על תוצאות הבחירות, וחוזר חלילה. החברה הישראלית בהיסטריה משום שהיא מתחילה להכיר את עצמה באופן אמיתי וכן. משהו בתת מודע הקולקטיבי נחשף, וזה מפחיד כמו עצב חשוף, אבל גם בעל פוטנציאל אדיר לצמיחה עתידית. לכן גם קמפיינים מפייסים בסגנון "כולנו עם אחד" הם אולי טובים בשביל להרגיע את הרוחות, אבל גם הם לא יורדים לעומק העניין. הם בסך הכול כמו משככי כאבים.
אבל יש כאן ציבורים שלא רוצים לשכך את הכאב, וזה טוב מאוד; לא משום שהם צמאי דם, אלא משום שהם חשים שהשיח נמצא במצב חשוף ואמיתי. עם זאת, ממד ה"אמת" איננו שוכן בתוכן הדברים שנאמרים, אלא בחוויה המוזרה שלנו כמי שעומדים על פני תהום ההכרה שלנו כחברה. לכן כל הדיבורים עד כה, המתסיסים והמרגיעים כאחד, הם רק קצף על פני גלים. זה מותיר רושם, אבל זה גם מתפוגג מהר. הסיפור האמיתי הוא בתתי הזרמים. למיתי זמן משלו.
תמת עם ישראל מתערערת
אז כאמור, אמנם עדיין מוקדם לחרוץ דעה, אבל כדי לא להסתפק רק במשפטים כלליים, אציע פרשנות משל עצמי, ולו כדי להשתתף באשליה כאילו גם אני יודע על מה אני מדבר. לתחושתי (וייתכן שהיא מופרכת), החברה הישראלית מתחילה להבין שהתמה של "עם ישראל" כפי שאנחנו מבינים אותה מתערערת עד כלות.
 תזוזות סיסמיות (צילום: תי'נקסטוק) |
תמת עם ישראל איננה המצאה של הציונות, אבל היא שירתה את הציונות בצורה מסוימת כדי להקים כאן את המדינה, והצורה הזאת – תוקפה הולך ופג. ומהי אותה צורה? זו הצורה שרואה בעם ישראל דבר אחד, בעל מכנה משותף רחב, הומוגני לפחות בזהותו. אבל אם בעבר כבר התפכחנו מתמת "כור ההיתוך", לדעתי החברה הישראלית עומדת בפני עידן שבו היא מתחילה להתפכח גם מתמת "העם היהודי" – שימו לב – בצורה שבה התקיים במדינת ישראל. במילים אחרות, אנחנו מתחילים להתפכח מההבנה את המושג "עם ישראל" כאילו הוא שונה ממה שתמיד היה – פדרציה של שבטים.
האמירות על "שבטיות" או על "שלוש מדינות לשלושה עמים" נפסלות בשיח של הימים האחרונים על הסף כאמירות לא לגיטימיות, לעתים גזעניות, מתנשאות וכיוצא בזה. אבל האמת היא שיש בהן גרעין של אמת, ואני הייתי ממליץ לנסות ולראות אותו מעבר לתגובה הרגשית הפוסלת, וכן את המצוקה הגנוזה בפי מי שאומר אותן. זו מצוקה של אלה שאינם יכולים עוד לשאת, גם אם בבלי דעת, את התמונה של "עם ישראל" כמשהו מאוחד. כולנו ממהרים לשפוט אותם ולפסול את אמירתם, שהרי חלילה שעם ישראל לא יהיה מאוחד, כי זוהי התמה המכוננת של קיומנו במדינה; אבל האמת היא שזה נכון, והאמת הגדולה יותר היא שזה תמיד היה כך. עם ישראל מעולם לא היה מאוחד.
והאמת הגדולה עוד יותר היא שאין בזה שום דבר פסול. זו האמת הסוציולוגית וההיסטורית והדתית שלנו. זו האמת המיתית שלנו. יצחק וישמעאל, עשו ויעקב, בני ישראל ופדרציית השבטים אינם מספרים סיפור של קבוצה מאוחדת. אפילו ממלכת דוד ושלמה החזיקה מעמד רק שני דורות לפני שהתפלגה. ואז בתפוצות: קהילות מזרח ומערב, ישראל והגולה, סוחרים ותלמידי חכמים, ליטאים וחסידים, משכילים ומתחרדים, וכן הלאה והלאה. תמת "עם ישראל" בצורתה הציונית היא בעיקר פרגמטית ונועדה לרכז את העם ולקבץ גלויות, אבל היא פיקטיבית.
אין זה אומר שכל ישראל אינם ערבים זה לזה ושכל ישראל אינם חברים; זה אומר שהחברה הישראלית צריכה להתחיל להרגיל את עצמה לחשוב את עצמה במערכת מובנים חדשה ולשוב ולהכיר בלגיטימיות של הפרדיגמה השבטית ושל הפסיכולוגיה הנלווית אליה. אחרת, כל קבוצה תמשיך לזהות בקבוצה השנייה בוגדת, כי מנקודת המבט הפסאודו-מאוחדת זה באמת נכון.
אני שב ומסייג את דבריי בכך שלדעתי עדיין מוקדם לומר, אבל אם אני מבין נכון את הרוחות שנושבות פה בשבוע האחרון, הבחירות היו רק קצה הקרחון של משהו הרבה יותר עמוק. הן הציפו את המתחים הלגיטימיים מאוד והאמיתיים. מצד אחד מדובר בתרחיש מפחיד מאוד, ומצד שני – ואני מציע להתאזר בסבלנות, עם כל מה שצריך עוד לסבול בדרך – מדובר בתרחיש שעשוי להיות בריא מאוד לכולנו.
לסיכום, הרבה מעבר לתוצאות הבחירות והתגובות אליהן, קורה כאן משהו שיניח את החברה הישראלית במקום אחר מהותית ממה שהיא היתה בו בעבר. עדיין לא ברור בדיוק מהו, וניסיתי לתת כאן כיוון אפשרי אחד. אבל האמת היא שכל העצבים עדיין חשופים והמערכת כולה עדיין בטראומה. אם הייתי יודע לצייר, הייתי מאייר מכונת גרפים, מאלו הרושמות את התזוזות הטקטוניות, רק שבמקום לשרטט את הגרף על גליל נייר, המחט חורטת את התזוזות על הלב שלנו. לדעתי זה גם חוצה את מחנות הימין והשמאל. תנשמו עמוק, זה הולך לקחת זמן.
