אחרי מות: דין וחשבון על הרב פרומן

הרב מנחם פרומן מעולם לא הסתדר עם טכנולוגיה. בשל הפחד שמא הטלפון הסלולרי שלו יתקלקל או שהסוללה תתרוקן, חילק לאנשים את מספר הטלפון הציבורי בישיבת עתניאל, שבה לימד. שיהיה לאלה שמחפשים אותו, ליתר ביטחון. וככה, בזמן שהאנושות עברה לסמארטפונים עטורי אפליקציות, הרב מנחם נותר נאמן כמעט יחיד לטלפון הנייח, שניצב רוב הזמן מיותם בואכה חדר האוכל של הישיבה.

התלמידים ידעו שמאחורי הצלצול המיושן של המכשיר עומד כנראה מישהו שמחפש את הרב מנחם. יצא לי לענות ללא מעט טלפונים בשבילו, וכמעט תמיד האדם שחיפש אותו היה מעניין או מפתיע; זה יכול היה להיות ג'יבריל רג'וב, שמעון פרס, עמוס עוז או מוחמד דחלאן – לא בדיוק האנשים שהייתי מצפה שיחפשו את רבה של ההתנחלות תקוע.

אבל אצל הרב מנחם שום דבר לא היה צפוי. גם תלמידים קרובים שלו התקשו להבין עד הסוף את דמותו, שתמיד הוצמד לה התיאור "יוצאת הדופן". הרב מנחם, שתמיד החזיק ספר ביד, כדי לא לבטל את הזמן, היה בוודאי מרוצה משלושת הספרים שראו אור באחרונה, במלאות שנתיים לפטירתו.

כל אחד מהם מנסה לפצח בדרכו מעט מהחידה שאצר בתוכו הרב מנחם: אוסף המאמרים "שׂחקִי ארץ: שלום עם אדמה" (הוצאת ידיעות ספרים וראובן מס) מציג את תפיסת העולם הפוליטית והחברתית שלו; הרומן "שמונה דקות אור" (הוצאת ידיעות), שכתבה בתו ליהרז טויטו-פרומן, מתאר את דמותו בעין אינטימית, ספרותית ומשפחתית גם יחד; ספר השירים "דין וחשבון על השיגעון" (הוצאת קשב לשירה ומשיב הרוח) מאגד את השירים שכתב לאורך השנים ומציע הצצה לנבכי הנפש; והאלבום "כנפי-רוח" משלים את המילים עם לחנים וביצועים של מוזיקאים.

עדנה לעת זקנה

המפתיע מכולם הוא הרומן שכתבה לירז (ששמה המלא, ליהרז, מופיע על כריכת הספר), רומן שאינו מתאמץ להסוות את זהות הדמויות שעליהן הוא מתבסס. הרב פרומן נקרא בו הרב חי-שלום – כשם שהוסיף לשמו המקורי לאחר שהתגלתה בגופו מחלת הסרטן – ומי שהכיר את הרב בחייו ירכיב בקלות את פאזל השמות הבדויים למחצה בעלילה הנעה בין תחנות חייו הביוגרפיות.

אלא שבניגוד לצפוי, אולי, פרומן חושפת את חייו של אביה דווקא דרך מסעה של אמה, הרבנית והאמנית הדסה פרומן, שנקראת בספר נועה. בין הרב מנחם להדסה היה קשר חזק ומוחצן. כפי שמתארת פורמן בספר, בחתונות הילדים היה הרב מנחם נוהג להשתחוות לפניה באקט של הערצה, והיא מצדה שימשה גם כשותפה פעילה, מנהלת ומזכירה של הפרויקטים הרבים שבהם עסק בחייו.

לירז, שבכתיבתה יש אומץ רב, חושפת גם את הצדדים המורכבים שהיו מנת חלקם של בני המשפחה בכלל, ושל אמה בפרט: ההכרה בזכות הגדולה לחיות בצד דמות מרשימה כל כך מחד גיסא, והביטול העצמי שכרוך בכך מאידך גיסא. ובצד זאת, רגעי השיא הרוחניים מול חוסר היכולת לתפקד ב"עולם הזה", על הטלפונים הסלולריים שלו והתורים הארוכים לדואר ולבנק.

גם בעדות מכלי ראשון, הרב מנחם מתגלה כאיש רוח שאינו חפץ בהנאות הרגילות של החיים. את הקו האחיד שבו הוא הולך לאורך כל הדרך אפשר לתאר כניסיון עקרוני להתעלות מהגוף והחומר אל עבר שכבה עמוקה יותר בנפש – ניסיון שנמשך ותורגל ממש עד הרגעים האחרונים של חייו. כדי למלא את החלל שנפער עם לכתו, שולחת פרומן הבת את אמה למסע ספרותי של גילוי, והוא מציב אותה דווקא מול המתנגדים הרבים שהיו לבעלה בחייו.

הדסה פרומן (צילום: נתי שוחט, פלאש90)

מאז שחלה בסרטן, נדמה היה שמשהו משתנה ביחס הציבורי כלפי הרב מנחם. מי שהוכרז לאורך השנים כקוריוז במקרה הטוב וכשוטה הכפר במקרה הרע, מצא בשנותיו האחרונות אוזן קשבת לתורתו ולדעתו. קהל רב מילא את השיעורים בספר הזהר שנערכו בתקוע (שבהם השתתפו באופן קבוע מוזיקאים רבים – מאביתר בנאי ועד ברי סחרוף), ואפילו יוזמות השלום הבין-דתיות שלו הצליחו לחדור את שכבת הציניות שהתנגדה להם תמיד, ותנועה בדרכו, "ארץ-שלום" שמה, קמה כדי לקדם אותה למעשים.

אבל גם תור המכוניות העצום בכניסה לתקוע ביום הלוויה ההמונית לא הצליח להשכיח את שנות המדבר הרבות והבודדות. פרומן הבת מתארת בפירוט את ההחרמות וההשפלות, האיומים ברצח והקשיים שהיו מנת חלקם של בני המשפחה לאורך השנים. המסע הספרותי שעוברת הדסה-נועה מבקש לדרוך ביודעין על כל המוקשים, על כל המתנגדים, ולפרק אותם אחד אחד. מתוך הבנה שהדרך הקשה היא הנכונה ביותר, מבקשת האלמנה מהמתנגדים לדרכו של בעלה "הסכמה" להמשיך את פעילותו; היא מבקשת להפוך בעצמה להיות "הצדיק", ממלאת המקום האחראית, בהיעדר יורש רוחני מוסכם.

מתוך קרעי דברים

כמו בסיפור חסידי קלאסי, ככל שהולכים רחוק יותר – רק מתקרבים. ההתנגדות החזקה ביותר נמצאת במעגלים הקרובים, המשפחתיים; מוקשים מסובכים להתרה שמספקים התבוננות מפוקחת על הדרך הלא פשוטה שצעד בה הרב מנחם. וממילא, גם דרכה של אשתו ממשיכה להיות קשה: רוב המתנגדים מתקשים להבין מדוע באה אליהם ומה בעצם פשר הבקשה להפוך ל"צדיק"? רובם מבטלים את הרעיון. בעולם הדתי המקפיד כל כך על החלוקה המסורתיים בין המינים, רצונה של אישה לעמוד כתחליף לתפקיד גברי כל כך היא אמירה שיש בה חתרנות רבה. אפילו את הרצון הפשוט של האלמנה לומר קדיש על בעלה מתקשים להבין המתפללים במניינים השונים שהיא פוקדת במהלך המסע.

באחד הרגעים הכואבים ב"שמונה דקות אור", מספרת לירז פרומן על התגובות הקשות שקיבל אביה מצד רבנים שמרנים על ספר שיריו הראשון: "אדם מן הארץ" (ספריית בית אל בשנת 1994). לרב מנחם היה חשוב לשלוח את הספר אל דמויות רבניות שהעריך, אך הוא נתקל בכתף קרה, ולעתים מזדעזעת, עד כדי כך, שבן דמותו הספרותי של הרב צבי טאו (ראש ישיבת הר המור) מבטל את ספר השירים בטענה שמדובר בשירה ארוטית, לא פחות. 

הרב פרומן (מימין), במחסום מחוץ לשכם, בעת התנצלות פומבית על מעשי ונדאליזם במסגד בכפר יוסוף (צילום: אביר סולטן, פאלש90)

ובכל זאת, הרב מנחם המשיך לכתוב שירים, את חלקם אף שלח מדי פעם לכתב העת "משיב הרוח", אך עד "דין וחשבון על השיגעון" לא נאספו לספר מסודר. המשוררת חוה פנחס כהן, שגויסה למשימת העריכה, מספרת באחרית הדבר שהטקסטים קובצו מתוך מצבור של פתקים, צילומים וקרעי דברים שהוקלדו בידי בני המשפחה. היא גם מבקשת סליחה על ההתערבות שיש במעשה העריכה שלה: "סלח לי מנחם שנכנסתי בין המילים ולפעמים הפרדתי שורות זו מזו, ותודה מנחם, שנפלה בחלקי הזכות להכירך ולהתקרב למשפחתך".

לפנחס כהן אין סיבה לבקש סליחה; "דין חשבון על השיגעון" הוא ספר שערוך היטב ומאפשר לקרוא את נבכי הנפש של הרב מנחם, וגם לעמוד כספר שירים לכל דבר ועניין. בשפה פשוטה נחשפים בשירים תובנות תשתיתיות שעומדות בבסיס ההתייחסות של הרב מנחם לעולם. כמו בסיפוריו של  ר' נחמן מברסלב, שבהם מככבים המשוגעים כדמויות שפויות דווקא, אלו שיודעים נכונה את המציאות ומסמנים לעצמם את עובדת השיגעון כסימן תזכורת על המצח, כך הרב מנחם (שלימד את כתבי ברסלב) מבקש בשיריו לתת מקום לשיגעון של הלילה, לעוצמה של הטוטאליות: "רק בתוך / השיגעון של הלילה צפון / השלם / שאינו ניתן לחלוקה / כולו שלך." הוא כותב בשיר שנתן לספר את שמו, "זה הפיתוי הקדמון / להיות כאלוקים".

בצד חלק מהשירים מובאת תזכורת על רגע הולדת המילים. וכך מתגלים לקורא הדברים שעוררו את הרב מנחם לכתוב: פעמים רבות היו אלה פיגועים או הסכמים, פעמים כתב בעקבות לימוד גמרא, אבל גם אירועים כמו רצח רבין, מותו של הרבי מילובוביץ', ביקור בחוף הים של אשקלון או פגישה עם בדואי במדבר יהודה שימשו כטריגרים.

לפעמים השירים מאפשרים לו להפליג בדמיון. כשהוא חוזר ממפגש ארוך עם ד"ר מחמוד א-זהאר (חבר ההנהגה המדינית של חמאס בעזה) ומנהיגים ערבים נוספים, כותב הרב מנחם שיר המזמין אותם לצאת לשדה הארץ המשותפת, ובסופו רושם כך: "ואז לארץ לו נפל אפים, ד"ר א-זהאר כמו מתפללים / עם הקדות השעירות המאירות, מורידות את זהר השמים / מראש הר אל עמק הנחלים, עם רקפת ראש נרכין כולנו / מורידות פנים בסתר סלע' והלבנה הרפואי בפריחתו / ילבין ויכסה ויכפר עלינו". יחד עם הספר יראה אור בקרוב גם פרויקט משלים – האלבום "כנפי- רוח", שכולל לחנים וביצועים לשירי הרב מנחם, בהשתתפות מוזיקאים כמו שלמה גרוניך, אהוד בנאי ויוני גנוט.

סכסוך בין אמונות

בניגוד לרוח החיה הנושבת מהשירים, דווקא ספר המאמרים סובל מתחושה מסיומת של אילוץ: כמו הניסיון לנעול רעיון בתוך קופסה. מי שינסה לחלץ מהרשימות השונות "משנה סדורה", עלול להתאכזב, אולי משום שאינם נכתבו כספר, אלא נערכו על ידי איתמר ברנר מתוך מאמרי הדעה הרבים שפרסם הרב מנחם בעיתונים לאורך השנים (וצורף להם אחרית דבר מאת ידידו, הסופר א.ב יהושוע). "הוא כל הזמן חיפש את הדברים הכי רחוקים ממנו וחיבר אותם"

המאמרים עצמם נגועים בסוגיות שהטרידו את הרב בתחומי פעילותו השונים: המתחים בין דתיים לחילונים, בין מוסלמים ליהודים, בין ציונות לפוסט-ציונות, וגם מעט על היחס בין הדת לאמנות. חלקם התפרסמו בעיתונים היומיים המוכרים, וחלקם בביטאונים ובעיתונים אידאולוגיים שנסגרו במהלך השנים, כמו "דבר" (עיתון ההסתדרות), "על המשמר" (ביטאון תנועת השומר הצעיר) ו"נקודה" (ביטאון המתנחלים) – למרבה הצער, בדומה לעיתונים שאיבדו את ליחם, כך גם חלק מהמאמרים איבדו את הרלוונטיות שלהם היום, אם כי יש בהם ערך היסטורי מסוים.

הרב מנחם, כפי שנשקף בכתביו ובחייו, ראה את עצמו כמי שדובר כמה שפות ישראליות: שפת הסוציאליזם הציוני־חילוני שעליה גדל, בצד השפה הדתית של ישיבת מרכז הרב, שספג כאשר למד אצל הרב צבי יהודה קוק, שפת ההתיישבות היהודית ושפת בני המקום, הערבים. כמעט בכל פורום שבו דיבר, נהג להגיד את המשפט שנראה לרבים כפרדוקסלי: שדווקא ההתנחלויות יכולות להיות האצבעות המושטות של ישראל לשלום. לשיטתו, שורש הסכסוך הוא דתי, סכסוך בין שתי אמונות שרואות את האדמה שעליה אנחנו חיים כקדושה. הוא טען שרק מתוך הבנה דתית משותפת, יכול לצמוח דיאלוג יהודי-ערבי, ודווקא בידי אנשי הדת. בבלגן המטורף שאנחנו נמצאים בו היום, נדמה שזאת האופציה הריאלית ביותר לסוף הסכסוך. 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי