"זאת אינה פוליטיקה, זה התקף זעם בעל פוטנציאל קטלני": על תנועת ה-BDS

חרמות ומשיכת השקעות מתכתבים עם אידיאלים של אזרחות טובה. הַצְבֶּע עם הכסף שלך. גרום למבצעי העוולות לשלם מחיר. העלה את ההימור כדי שיתחילו לחשב את העלות מול התועלת, והם יקלטו שהיא גבוהה מדי. לא פעם קמפיינים כאלה מתגלים כמועילים.

במקרים אחרים ניתן לראות אנשים שמתעלים את הכעס שלהם להעמדת פנים מוסריות, הגורעת ממטרה צודקת. הם אינם דורשים שינוי במדיניות אלא את היעלמותו של הצד הניצב מולם. אלה ביטויים קולקטיביים של שאט נפש. ומחוות כאלו, כאשר חוזרים עליהן די פעמים, עלולות לבשר פשעים מחרידים בהרבה מאלה שנגדם המפגינים מוחים.

חרם האוטובוסים של העיר מונטגומרי בשנת 1955, בהשראת רוזה פארקס, שכנע את הרשויות לסיים את ההפרדה הגזעית. העיר ידעה בדיוק מה עליה לעשות כדי לסיים את החרם: להפסיק להכריח את האפרו-אמריקאים לשבת בחלק האחורי של האוטובוס. בסופו של דבר, בית המשפט הורה על ביטול ההפרדה, והאוטובוסים העירוניים, על הסדרי הישיבה החדשים שלהם, המשיכו לנסוע. חברת האוטובוסים, שחזרה בה וכעת נענתה לבקשות המחרימים, שבה לפעול. 

בין 1965-1970 ברית בין האגודה הלאומית המקסיקנית לעובדי חוות ובין התאחדות עובדי החקלאות הפיליפינים הובילה חרם על פרי הגפן כדי לגרום לתעשיית החקלאות להכיר בזכויות המיקוח הקיבוציות של האיגוד. לאוהבי הענבים היתה בכך משום הקרבה אך עמה באה גם תחושה מתקתקה. האובדן של הטעם המתוק של הענבים הוביל לתחושה מתקתקה של צדק. כאשר הסתיים החרם, חזרו אוהבי הענבים לאכול ענבים (והטעם שלהם היה טוב יותר מאי פעם).

בשנים 1976-1979, האיגוד המאוחד של עובדי הביגוד והטקסטיל ארגן חרם נגד חברת הטקסטיל JP Stevens. החברה הפרה זכויות עובדים פעם אחר פעם ועברה על החוק באופן שיטתי מבלי להיענש. סגן המושל של ניו יורק מריו קואומו קרא לאמריקאים "להימנע מהמוצרים של JP Stevensכפי שהייתם נמנעים מפירותיו של עץ טמא". הסרט "נורמה ריי" אף העלה על נס את מארגני החרם. בסופו של דבר, החברה חתמה על הסכם עם האיגוד.

מטרתם של חרמות אלה היתה רפורמה. הם רתמו את הכעס הקולקטיבי ליצירת שיפורים נקודתיים. היתה להם סיבה מוצדקת ואמצעי שהלם את המטרה. במקרה של הענבים, הנחת היסוד היתה שהנציגות של העובדים שקוטפים את הענבים זכאית להכרה שתוכל לשפר את תנאיהם. ניתן לומר שהיתה מובלעת בכך ההנחה שלבעלים של הגפנים (שמקובל היה לכנותם "מגדלים", אף שידיהם מעולם לא נגעו בגפנים) יש את מלוא הזכות להמשיך להיחשב כבעליהם. החרם הסתיים כאשר הבעלים הכירו באיגוד. הגפנים נותרו בבעלות ה"מגדלים". נותרו שני צדדים שמנהלים סכסוכים מתמשכים – מה שהמיליטנטים עשויים לכנות "מלחמת מעמדות", והלא-מיליטנטים עשויים לכנות "יחסי עבודה".

קריאה נוספת: מה העולם רוצה מישראל? 

מטרות מעשיות, חלוקת זכויות בלתי הגיונית

דרך נוספת "להצביע עם הכסף שלך" היא משיכת השקעות. לתנועה שניסתה לגרום למוסדות כמו אוניברסיטאות, קרנות פנסיה וכדומה למשוך את כספם מתאגידים שמעורבים במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, בשנות ה-70 וה-80, היתה מטרה רדיקלית יותר: לשים קץ לאפרטהייד באמצעות הפיכתו לבלתי נסבל מבחינה כלכלית. אני עצמי הייתי מעורב בתנועה הזאת.

בתנועה האמריקאית מעולם לא הוצע להחרים פרופסורים בדרום-אפריקה (היו לכך יוצאים מן הכלל בבריטניה, אולם שלא כמו משיכת השקעות, לחרמות על אקדמאים לא היתה כל השפעה). המטרה היתה לקדם את הקמתה של מדינה מאוחדת ודמוקרטית, שבה, באופן בלתי נמנע, האפריקאים ה"שחורים", ה"צבעונים" או ה"אסייתים" יהיו הרוב, ושאי שוויון גזעי לא יהיה חוקי. המטרה לא היתה לזרוק את הלבנים לים או לגרום להם לחזור להולנד או לבריטניה. בספר מצוין ששמו "לאבד את השלשלאות" רוברט קיי מסי בוחן בקפידה קמפיינים אמריקאים בעד סנקציות ומשיכת השקעות מדרום אפריקה ומצליח להוכיח בצורה משכנעת את ההשפעה שהיתה להם על ערעור שלטון האפרטהייד.

גיטלין: מניין ההרוגים וההרס בעזה לא מוצדקים, אבל גם לא מצדיקים את ה-BDS (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש90)

נכון להיום, אני מעורב באגף הבוגרים של "הרווארד למשיכת השקעות", קמפיין המנוהל בידי תלמידים שמטרתו ללחוץ על האוניברסיטה למכור את אחזקותיה בתאגידי דלק מאובנים (כמוני, גם רוברט קיי מסי מעורב בקמפיין). מדובר בתאגידים שהמודל העסקי שלהם הוא להפוך את הציביליזציה לבלתי נסבלת באמצעות שריפת פחמן והשלכת תוצרי הלוואי לאטמוספירה. יש עוד כמה מאות קמפיינים אוניברסיטאיים מהסוג הזה, שאליהם מצטרפים לעתים גם מוסדות וארגונים שונים, כמו מכללות, כנסיות ועיריות. המטרה היא לפגוע במוניטין של התאגידים הללו ולקדם את הפיתוח של מקורות אנרגיה בני קיימא.

כל התנועות הללו ניסו להגשים מטרות מעשיות, רדיקליות יותר או פחות. חוסר הפרופורציה המוחלט בחלוקת הזכויות הוא שהצדיק אותן. זכויותיהם של הנוסעים השחורים, של קוטפי הענבים, של עובדי חברת סטיבנס ושל הרוב הדרום אפריקאי נפלו לאין שיעור מזכויותיהם של הדוגלים בהפרדה הגזעית ושל המיעוט הלבן בדרום אפריקה. במובן מסוים, לתנועה נגד דלק המאובנים יש מטרות רדיקליות יותר, שכן אם היו לה כוחות-על, היא היתה גורמת לחברות דלק המאובנים לפשוט את הרגל. אבל באף לא אחד מהמקרים הללו אין, ולא היתה, התנגשות של זכות נגד זכות.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כיבוש

יש אנשים בעלי רצון טוב, ערבים, יהודים או אחרים, שתומכים בתנועת ה-BDS המקדמת חרמות, משיכת השקעות וסנקציות נגד ישראל. הם עושים זאת, או משום שהם סבורים שזה עשוי לדחוף את ישראל לוויתורים לפלסטינים או משום שהם רוצים להביע את כעסם (האנרגיה האמיתית מוקדשת לקריאות לחרמות אקדמיים ולקמפיינים למשיכת השקעות; החלק של ה"סנקציות" שלהן קוראת התנועה סמלי בלבד, כך נדמה). אני שותף ללהט שלהם ללחוץ על מדינת ישראל לנטוש את הכיבוש של הגדה המערבית כדי לעודד את הקמתה של מדינה פלסטינית שתחיה ליד מדינת הרוב יהודי. מניין ההרוגים וההרס הרב שגרמו התקפות ישראליות על עזה בקיץ הקודם רק מחזקים את הדעה שצורכי הביטחון של ישראל אינם מצדיקים הרס סיטונאי וקורבנות יומיומיים, אפילו לנוכח טרור ותוקפנות.

ואולם, גם בהינתן זאת, תומכים רבים של תנועת ה-BDS אינם מבינים, או לא חשבו עד הסוף, מה בדיוק הם מבקשים. קריאת ה-BDS הפומבית שניסחו ארגונים פלסטיניים בשנת 2005, שעליה ניתן לקרוא באתר הרשמי של תנועת ה-BDS, למשל, מבטאת העדפה של "חרמות רחבים" ו"יוזמות דומות לזו שיושמה בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד למשיכת השקעות מישראל". "יש להמשיך בצעדים אלו", נכתב בהמשך הקריאה, "עד שישראל תעמוד בהתחייבותה להכיר בזכות הבלתי מעורערת של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ותתחיל להכפיף את עצמה לכללי המשפט הבינלאומי באמצעות (ההדגשות שלי):

1. סיום הכיבוש והקולוניזציה של כל האדמות הערביות ופירוק גדר ההפרדה;

2. הכרה בזכות היסוד של האזרחים הערבים-פלסטינים בישראל לשוויון מלא

3. כיבוד, הגנה וקידום של זכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם ולרכושם כפי שנקבע בהחלטה 194 של האו"ם".

בואו נניח לרגע בצד את העובדה שמארגני ה-BDS מפגינים בררנות יתר ביחס להתחייבויות הבינלאומיות שהם מעוניינים לאכוף במחיר של פגיעה בחופש האקדמי (יש אמנם צדק בטענתם שקמפיינים באשר הם נוטים להיות חלקיים וסלקטיביים, אם כי אפשר בהחלט להתפלא על השאננות שלהם כשהדבר נוגע לטבח שמבוצע בידי שכנהּ של ישראל, בשאר אל-אסד, בסוריה). נניח בצד גם את אחיזת העיניים בעצם טענתם כי החרם שלהם (שלמעשה איננו אלא רשימה שחורה) מופנה רק כלפי מוסדות ישראליים, ולא כלפי יחידים.

הבה נבחן את החלקלקות של מטרות ה-BDS. ההצהרה הראשונה שהדגשתי מעורפלת במתכוון. על אילו "אדמות ערביות" מדובר? לפי חמאס, מדובר בכּלל ישראל. יתר על כן, השימוש בביטוי מקודד נועד לרמוז שעצם הקיום של מדינת ישראל, כפי שהוכרה בשנת 1948, הוא בבחינת "קולוניזציה" (אם לא זו היתה הכוונה, אפשר היה להסתפק בביטוי "סיום הכיבוש" – והכוונה היא לכיבוש שהתרחש וממשיך להתרחש אחרי מלחמת ששת הימים ולהתנחלויות שמתפשטות באופן בלתי חוקי בגדה המערבית). נראה שבעיני חברי תנועת ה- BDS, החטא הקדמון היה הקמתה של מדינת ישראל. השפה ממסכת (גם אם מדובר במסכה דקה) את הרצון של אחד הצדדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהיעלמותו המוחלטת של הצד האחר.

ואולם, אין לכבד את רצונה של קבוצה אחת בהיעלמותה של קבוצה אחרת. כתגובה אינסטינקטיבית לאלימות ולהשפלה, היא אנושית למדי. כעמדה פוליטית, מדובר באסון משפטי ומוסרי. זו אינה פוליטיקה; זה התקף זעם בעל פוטנציאל קטלני.

מיהו פליט ומהי זכות השיבה?

נעבור ברשותכם לנקודה השנייה: זכויות האדם של הפלסטינים בישראל בלי ספק זקוקות להגנה, וקמפיין שזו מטרתו הוא בהחלט מוצדק, אולם לא ברור לי מה ההיגיון מאחורי ההנחה שישראל הנאבקת בחרמות ובסנקציות תיטה לכבד יותר את זכויות הפלסטינים. היכן הראיות לכך שככל שתנועת ה-BDS צברה השפעה הטיפול של ישראל במיעוט הערבי בתוכה השתפר?

המאבק נגד ההפרדה באוטובוסים בעיר מונטגומרי. בהשראת רוזה פארקס

באשר לנקודה השלישית, סביר להניח שהקורא הממוצע אינו מודע לכך שהחלטת 194 של האו"ם שנויה במחלוקת עזה. אחת הטענות היא שההחלטה מלכתחילה אינה מכריזה על זכות שיבה בלתי מותנית. במקום זאת, היא מצהירה ש"יש להרשות לפליטים המבקשים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי ושיש לשלם פיצוי לאלו שאינם רוצים להישאר עבור רכושם, ובעבור אובדן או נזק לרכושם ... פיצוי שייעשה בידי הממשלות או הרשויות האחראיות".

טענה נוספת היא שהחלטה 194 התיישנה בשל האירועים שהתרחשו אחריה – אחרי הכול, היא גם קוראת לשליטה של האו"ם בירושלים – ובפרט, משום שזכות השיבה שנקבעה בהחלטה 194 הוחלפה למעשה בהחלטה 242 של מועצת הביטחון משנת 1967, הקוראת ל"הסדר צודק לבעיית הפליטים". קיימת מחלוקת גם סביב השאלה מי בדיוק נחשב לפליט.

אינני מציע לצלול לפרשנויות משפטית. הנקודה שלי היא שהקריאה ל-BDS היא מרחיקת לכת, גם בהינתן הכעס על היחס הגרוע של ישראל לפלסטינים – כעס שהוא מוצדק ביותר. היא מגייסת את הכעס הלגיטימי לשירות רעיון צר מאוד כיצד להסדיר את היחסים בין שני עמים. איך? באמצעות הכפפתו של האחד לשליטתו של האחר. שלא כמו כל ההצעות לפשרות צודקות במלחמות האתניות הרצחניות של זמננו – רואנדה, יוגוסלביה לשעבר, קשמיר –  קריאת ה-BDS דורשת שאחד מהעמים יוותר על המדינה שבה הוא בבחינת רוב. בסופו של המשחק שחוזה תנועת ה-BDS, כלי המשחק של קבוצה אחת יישארו על הלוח, וכלי המשחק של הקבוצה השנייה יוסרו לגמרי.   

אמת, ה-BDS נראה על פניו כמו עסקה סבירה שתגרום לאנשים שעייפו משפיכות הדמים האינסופית להרגיש טוב יותר. מי שהרגשתם לא תשתפר בעקבותיה הם הקורבנות של הרשימה השחורה שהתנועה יוצרת – האקדמאים הישראלים שאת שיתופי הפעולה המחקריים, הפרסומים ומסעות המחקר שלהם לארצות הברית מציעה תנועת ה-BDS לעצור (או לחלופין, חוקרים שתיאסר עליהם הגישה לארכיונים ישראליים). תנועת ה-BDS אינה מציגה הצעה מעשית להעלאת המחיר שישראל צריכה לשלם בעבור הכיבוש: באמצעות הדרישה, למשל, שארצות הברית תקצץ בסיוע הצבאי לישראל, שמוקדש להנצחת הכיבוש והגדלתו. היא לא מתמקדת בפעולות כמו משיכת השקעות או סנקציות נגד תאגידים מסוימים שמנציחים את הכיבוש, כמו שלוש החברות שמהן נמשכו באחרונה השקעות בידי הכנסייה הפרסביטריאנית (מוטורולה, HP, וקאטרפילר). היא קטגורית, מוחלטת. היא מכירה רק בקבוצה אחת של עוולות, ולא באחרת. היא מכריזה שיש רק סיפור אחד לספר על הטרגדיה של המזרח התיכון ושזה הסיפור שלה.

זאת אינה פוליטיקה; זה התקף זעם. כמו הרקטות של החמאס, הוא גורם לישראלים להרגיש ממורמרים וערוכים לקרב. ה-BDS מקשה את העורף של ישראל וגורם לה להיות עוד פחות קשובה לביקורת. מי מרוויח מכך? כפי שטען נועם חומסקי, שלא ניתן להאשימו בעדנה מיוחדת כלפי המדינה היהודית, אלה אינם הפלסטינים. וגם לא השמאל הישראלי. כפי שכתב באחרונה ההיסטוריון מיכאל זכים מאוניברסיטת תל אביב, החרם על ישראל שבו פצחה האגודה ללימודי אמריקה (ASA), "השיג הצלחה נקודתית בפגיעה באיכותה של התוכנית היחידה בישראל ללימודי אמריקה, הן עבור הסגל והן עבור הסטודנטים. [...] בהעמקת התחושה של מצור בקרב אקדמאים ישראלים, האגודה ללימודי אמריקה מוצאת את עצמה במיטה עם קבוצה עלובה של בעלי ברית פוליטית שנחושים לעשות דה-לגיטימציה להומניזם ולבינלאומיות ששולטים בקמפוסים בישראל. קמפיין זה הוא חלק ממאמץ מאורגן לבודד את השמאל הישראלי ולמנוע ממנו ליצור בריתות עם הפלסטינים והעולם הערבי".

רק התומכים בשפיכות דמים אינסופית מחייכים.

תרגום: דפני קסל

* טוד גיטלין הוא פרופסור לעיתונאות ולסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה, מחברם של הספרים "שנות השישים: שנים של תקווה", "ימים של זעם"; "לכבוש אומה: השורשים, הרוח, וההבטחה של תנועת Occupy wall street"; וביחד עם לייל לייבוביץ', "העמים הנבחרים: אמריקה, ישראל, ותלאות הבחירה האלוהית". 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי