נשים במלכודת: סדרה תיעודית חדשה מאפשרת מבט נדיר על קשייהן של נשים חרדיות

לפני חמש שנים עברו הבמאית רויטל אורן ובן זוגה, המפיק אודי קלינסקי, מתל אביב לצפת. "איך שעברנו לשם, מיד נדלקנו על העיר, כי היא פשוט יפהפייה", מספרת אורן, "עם הסמטאות שלה והטבע מסביב, שממש פותח את הנשמה. אז אני ואודי לקחנו מצלמה ופשוט הסתובבנו ברחובות וצילמנו". כמה חודשים לאחר שהשניים החלו בשוטטות המתעדת שלהם, פרצה המחאה החברתית. הדיה של המחאה הגיעו גם לצפת, עיר ענייה מאוד, ובמרכז העיר קם לו מאהל משותף לחילונים ולחרדים שביקשו למחות על יוקר המחיה. אורן וקלינסקי נמשכו למאהל כמו זבובים לפצע מדמם וצילמו את הנעשה שם.

"בשלב מסוים ניגשה אליי אישה חרדית, אמרה שקוראים לה לאה חביב ושאלה אותו מי אנחנו ומה אנחנו מצלמים", מספרת אורן, "סיפרתי לה שאנחנו דוקומנטריסטים ושעברנו לצפת באחרונה, והיא פשוט שפכה עליי את סיפור חייה". חביב ובעלה, חוזרים בתשובה בשנות ה-50 לחייהם, היו אז בעיצומו של תהליך התנתקות מהקהילה שלהם בצפת, לאחר שבנם בן ה-13 סיפר להם על מקרים קשים של התעללות מינית ואונס של רבנים במוסד החינוכי החרדי שבו למד בעיר.

"היא פשוט סיפרה לי את כל זה ברגע שפגשה אותי", משחזרת אורן, "בלי שהכרנו קודם. היא טענה שרב הקהילה שלהם ידע על הרב האנס ואפשר את זה, גם במחיר שקרים להורי הילדים (אורן לא חושפת את שם הרב האנס ומספרת שמאז קיץ 2011 הוא הספיק כבר לברוח מהארץ – ע"מ). הייתי בשוק מוחלט כי אני, שבאה ממציאות חילונית, רגילה שברגע שיש חשד לאונס ופדופיליה, מיד מערבים את המשטרה ויש מנגנון מסודר שמטפל בזה. אבל במקרה שלאה סיפרה עליו שום דבר מזה לא קרה.

"תבין, במקור, כשרק עברתי לצפת, רציתי לעשות סרט על נשים צפתיות והיחסים שלהן עם האמונה והדת, אבל אז באה לאה, פוצצה את הבועה הזאת והראתה לי שיש בחברה החרדית בצפת עוולות חברתיות קשות שאי אפשר להתעלם מהן. היא פנתה אליי בשביל שאעזור לה לזעוק את זעקתה ולהעביר אותה לכל עם ישראל, כי אף אחד אחר בארץ לא נותן קול לזעקה הזאת. עם התקדמות העבודה על הסרט, שמעתי עוד ועוד סיפורים של מקרי אונס במוסדות חינוך חרדיים והרגשתי חובה למסור את המסר שלה".         

קריאה נוספת: על יוצרת נוספת שמתעתדת את קהילת הנשים החרדיות

נזילות דתית ועוני אבסורדי

מה שהרבה יוצרי קולנוע, אמנים ופעילים חברתיים בישראל מדברים עליו רבות – רויטל אורן פשוט עושה: היא עזבה את ביתה בתל אביב ועברה לפריפריה, לצפת, כדי להתערות במקום וליצור סרטים שעוסקים באנשי העיר ומדברים בהם איתם בגובה העיניים, ולא מנקודת מבט חיצונית ופטרונית. המפגש איתה מעט מתעתע, שכן העובדה שהיא כה מושקעת נפשית ואידיאולוגית ביצירה שלה מקשה עליה, כך נדמה, לתווך את המחשבה שמאחוריה בצורה סדורה, כמו שהמטיפים לקולנוע חברתי, שרובם חיים בתל אביב, יודעים לעשות.

אלא שארבעת הפרקים המטלטלים בני השעה של הסדרה התיעודית שיצרה, "נשים בין קודש לחול" שמה (תשודר בערוץ 8. הפרק הראשון ביום א', 12/7), מביאים את סיפורן של ארבע נשים צפתיות שמנסות לנווט את חייהן בתוך ים של תהיות אמוניות, עוני קשה והיעדר בולט של הכוונה או יחס מצד הממסד – כולן תכונות שמזמנות להן החיים בעיר הגלילית.

מתוך הסדרה. מסייעת בחשיפת העוני הקשה והנזילות הזהותית

"למרות שיש לך עם שלם, מדינה שלמה", אומרת אורן, "אתה פותח טלוויזיה ורואה רק את העשירים, המוצלחים והמפורסמים. לקולנוע החברתי יש שליחות - לתת ייצוג לאנשים שלא נראים בטלוויזיה - והוא שואף לקרוא לשינוי חברתי ולהצביע על עוולות שאנשים לא מכירים. זה משהו שעיתונאים אמורים לעשות, תכלס, אבל הם לא עושים את זה".

לאורן, 41, ילידת בת ים, יש ניסיון בעשייה של קולנוע חברתי. ב-2010 שודרה ב-yes סדרה תיעודית בת שלושה פרקים ששמה "יהודה יוצא למלחמה" בבימויה, שהביאה את סיפורו של נער חולוני שחי עם אמו במצוקה כלכלית וחולם להיות טייס קרב בחיל האוויר. אורן עקבה אחרי יהודה במשך שש שנים, מאז שהיה בתיכון, דרך גיוסו לצה"ל ועד הלימודים באוניברסיטה. כבר בסדרה ההיא בולטת סבלנותה, המתבטאת ביכולת מרשימה לעקוב אחרי דמויות במשך שנים ולתעד את התפתחות חייהן בזמן אמת.

ב"נשים בין קודש לחול" ניכרת אותה הסבלנות, שכן חיי הדמויות של אורן עוברות טלטלות במהלך הסדרה – טלטלות שהחשיפה אליהן היא פריבילגיה שהתאפשרה בזכות הליווי ארוך השנים. הפרק העוסק בלאה חביב הוא הפרק הפותח את הסדרה, ונפרש בו תיעוד של קורות משפחתה, עת שהיא מחליטה לפרוש מקהילתה בצפת בעקבות הגילויים על מעשי האונס בבית הספר של הבן. בצד הפרשה הזאת, חביב ובעלה מתמודדים גם עם דוחק כלכלי קשה; הצורך לשלם את החשבונות ולקנות בגדים חדשים לילדים נעשה אתגר גדול.

הפרק השני מביא את סיפורה של חוי, נערה חרדית שובת נפש בת 15 שהוריה חזרו בתשובה לפני 20 שנה. זו מתעקשת לגלות את העולם בעצמה, גם במחיר של יציאה מהתלם החרדי. הפרק השלישי עוסק באמה של חוי אורית, קיבוצניקית לשעבר שבנישואיה מתגלעים קשיים. הפרק האחרון מביא את סיפורה של עדי, אם חד הורית בת 24 שנאבקת לפרנס ארבעה ילדים בבית אבן צפתי שמקירותיו מטפטפים מים לתוך הסלון.

הסדרה חושפת שתי נקודות שאינן מוכרות דיין לחילונים בנוגע לעולם החרדי, והיא עושה זאת באופן מרתק: הראשונה -  נזילוּת המושגים "חרדי" ו"חילוני". בניגוד לייצוג הרווח בקולנוע ובטלוויזיה, הדמויות של אורן מוכיחות שהגבולות ביניהם אינם ברורים ומשתנים בהתאם לנסיבות החיים; השנייה, העוני הנורא שנוכח ביום יום של רבות מהמשפחות החרדיות, שלעתים מגיע עד כדי אבסורדים, כמו הגבלת מספר פרוסות הלחם שהילדים מקבלים בארוחה.

"שלא יהיה לך ספק – כל הדמויות בסדרה רוצות לעבוד", מבקשת אורן להבהיר, "זה לא שהם בוחרים לא לעבוד מרצון. פשוט אין עבודה בצפת. אין. לא סתם אהרון, בעלה של לאה, נוסע לחפש עבודה בתל אביב בשלב מסוים, אפילו שהמחיר הוא להיות רחוק ממשפחתו. אנשים מכירים את הסיפור של מפעל פרי הגליל, למשל, אבל צריך להבין שהצפון כולו סובל מבעיית תעסוקה נוראית".

רויטל אורן

את די נמנעת מלשפוט את הדמויות שלך, אף על פי שגם להן יש אחריות על העובדה שילדיהן חיים בעוני. זה הרי לא מובן מאליו להביא לעולם עשרה ילדים כשהמשכורת שלך היא 3,000 שקל בחודש, כמו במקרה של אורית.

"דעתי – וזו דעתי בלבד, כי אני לא מטיפה לדמויות שלי – היא שברור שיותר קל לדאוג לצרכים של שלושה ילדים מאשר לדאוג לעשרה ילדים כשאין לך הרבה כסף. ולא מדובר רק בכסף, אלא גם באהבה ובתשומת לב. זה הרי ברור: ילד זו מחויבות כלכלית, נפשית וחינוכית, וככל שיש יותר ילדים והמשאבים מוגבלים, אז כל ילד מקבל פחות".

בסדרה חוזר כמה פעמים הוויכוח בין בני זוג לגבי מקומה של התפילה בחיים. הנשים מתלוננות שהגברים חושבים שתפילה לבדה יכולה לחלץ מעוני.

"אני חושבת שדברים קורים לך בחיים כשאתה דואג שהם יקרו, ואני, בתור מי שגדלה במערכת חינוך ציונית-חילונית חונכתי על עשייה כערך. אנחנו חייבים להגן על עצמנו ולדאוג לגורלנו, אבל בו בזמן אני גם אדם רוחני ומאמין ואני חושבת שיש לתפילה כוח גדול. תפילה יכולה לעזור, לעורר השראה ולעזור לאדם להגשים מטרה חיובית, אבל היא לא יכולה להיות הפתרון בעצמו".

הבחירות האחרונות הושפעו מהאמירה של יאיר גרבוז על "משתטחי הקברים ומנשקי הקמעות", שהתפרשה בקרב מזרחים כהתנשאות וזלזול באורח חייהם. האם הנשים במרכז הסדרה שלך מוטרדות מהאופן שבו החילוני התל אביב רואה אותן?  

"לא ממש מעניין אותן מה גרבוז אמר, ואם כבר, אז הן צוחקות על זה. במקסימום זה עוד סיפור מצחיק שרץ בצפת; לא מעבר. לגרבוז יש בית בצפת, האמת, מין בית קיט כזה, ויצא לי לפגוש אותו שם פעם. אני חושבת שהוא דוגמה לאדם שמנותק מהערכים היהודיים, וכאמן, הייתי מצפה שיגלה מידה של ענווה, שיסתכל על משתטחי הקברים בלי שיפוטיות.

"אולי הוא לא אוהב את אקט ההשתטחות על הקבר כי יש אנשים שחושבים שההשתטחות עצמה היא מה שתביא להם פתרון בחיים, וכך בעצם מסירים אחריות מלפתור בעצמם את הבעיות. אני אומרת שמה שצריך באמת לדבר עליו זה למה בן אדם הולך להשתטח על קבר? כי רע לו, כי קשה לו. אז בואו נדבר על למה כל כך קשה לאנשים ועל הסיבות הכלכליות והחברתיות שמביאות אותם למצב הזה. זה מה שחשוב".   

קריאה נוספת: מדוע הנשים החרדיות מודרות מהשיח הציבורי על נושאים במחלוקת כדוגמת הגיוס?

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי