בשבוע הראשון לשידורה של העונה החמישית של תוכנית הריאליטי "האח הגדול" לפני כשנתיים, התפרץ אחד המשתתפים, רוני מיילי, לעבר משתתפת אחרת, טהוניה רובל, בתערובת של גזענות וגסות רוח, ותקף אותה בהתייחס למוצאה האתיופי. האפיזודה הזאת, שתועדה במצלמות ההפקה ושודרה בערוץ הפתוח המראה התרחשויות מבית "האח הגדול" במשך כל שעות היממה (לשעבר ערוץ 20), הניעה במהרה את המכניקה המוכרת לעייפה הקרויה "סערה ציבורית", שהפקת התוכנית כה מאומנת בייצורה.
לקריאה נוספת: גם החדשות מיישרות קו עם תוכניות הריאליטי
זהו טקס כתוב מראש הכולל, בין השאר, ידיעות בתוכניות הבידור ובאתרי הבידור השונים, תגובות גנריות של הזכיינית קשת ושל הרשות השנייה, ובחלק מהמקרים (כולל זה הנידון) גם דיונים בוועדות הכנסת או שאר טרמפים שתופסים על העניין אישי ציבור. זהו פרוטוקול שלם המורכב כולו מפעולות סמי-אוטומטיות השואבות את הצדקתן הפנימית מאיזה זעם ציבורי אותנטי כביכול, אך כזה שאיש מעודו לא ראה במו עיניו.
באחת הידיעות שסיקרו את המקרה הנשכח ההוא – עוד בטרם שודר בתוכנית "האח הגדול", אלא רק בערוץ הפתוח – הובאה תגובתה של זכיינית התוכנית קשת. וכך אמרה: "דיירי הבית מביעים את דעותיהם והשקפותיהם האישיות במסגרת התוכנית. במקרה זה מדובר באמירה סרת טעם. הסתייגות האח הגדול מהדברים שנאמרו ושיחתו עם רוני מיילי יובאו ביום ראשון בשידור המרכזי בערוץ 2".
והנה לכם כל הסיפור כולו על רגל אחת. בפרפראזה מסוימת על וולטר, קשת למעשה טענה כאן: "אנחנו מסתייגים מהדברים הגועליים שנאמרו, אבל לא נהסס לחלוב אותם עד טיפת הרייטינג האחרונה". אלא שזה לא נגמר בזה. בסייפא של התגובה מובלעת אמירה נוספת: "...וכדי לראות איך אנחנו חולבים את התקרית הזאת עד טיפת הרייטינג האחרונה, תצטרכו לצפות בתוכנית שלנו ביום ראשון בערב". או-אז, אנחנו הצופים ניווכח כיצד "האח הגדול", אותו אובייקט דומם שממנו בוקע קולו של עורך התוכנית יורם זק, מעמיד את המשתתף הגזען במקומו. כלומר, לא רק הטקסט הגזעני ישמש נדבך מרכזי בתוכנית, אלא גם (ואולי בעיקר) האופן שבו הוא יטופל בידי ההפקה. טיפול זה הוא למעשה האטרקציה המרכזית שמציעה התוכנית לצופיה.
שניצל תירס סוציולוגי
האינטרנט שינה את העולם לרעה: האוטופיה שלא נהפכה למציאותהאמירה הזאת של קשת חושפת את היחס העקרוני של "האח הגדול", ושל תוכניות ריאליטי בכלל, לשסעים השונים בחברה הישראלית: הם כחומר ביד היוצר, חומר גלם שממנו מורכבת עלילת התוכנית. משום שלא די בכך שאחד המשתתפים התגולל על משתתפת אחרת בצורה דוחה: תצטרכו לצפות בתוכנית המלאה כדי לראות איך ההתגוללות הזאת מתורגמת לכלל סיפור, כיצד היא נארגת לתוך עלילת התוכנית. הקללות נעשות לתסריט, הגידופים – משפטי מפתח. זו אמנות במיטבה.
מה יחס כזה אומר על היכולת שלנו לדבר על שסעים המפלחים את החברה הישראלית – אשכנזים נגד מזרחים, יהודים נגד ערבים, חילונים נגד דתיים, סטרייטים נגד להט"בים ועוד –בהסתמך על מה שנשקף ממצלמות "האח הגדול"? ראשית, מכיוון שהשסעים האלה משמשים בסך הכול חומר גלם שממנו מרכיבה ההפקה את עלילת התוכנית, הרי שלא יהיה זה מעשה אינטליגנטי להתייחס אליהם כפשוטם. מה שרואים על המסך אינו המציאות. הוא ריאליטי, כלומר, מציאות שעברה עיבוד מסיבי, או שמא הנדסה גנטית. שניצל תירס סוציולוגי.
ומה בכל זאת עשוי ריאליטי מעין זה ללמד אותנו על המציאות גופא? היות שהיא משורטטת מבעד עיניהם של היוצרים של התוכניות האלה, הרי שבראש ובראשונה היא מלמדת אותנו על היחס שלהם לשסעים האלה, על הלא-מודע שלהם בנוגע לשסעים האלה. וזה מעניין משום שאין מדובר כאן באנשים פרטיים, ותו לא: הלא-מודע של היוצרים ביחס לשסעים הוא, במשתמע, גם הלא-מודע של קבוצת הכוח של החברה, כשם שהטלוויזיה היא הבבואה של הקבוצה הזאת. פעם אחת משום שהיוצרים האלה עובדים בשירות הקבוצה הזאת, ופעם שנייה משום שהם עצמם נמנים עמה.
המחוברים נגד כל השאר
הדפוס המשמעותי ביותר שחוזר על עצמו ביחסם של יוצרי ריאליטי לשסעים הסוציולוגיים הישראליים – לכולם כאחד – הוא המבנה הנרטיבי שבו הם מיוצגים. תמציתו, בראשי פרקים: החזק תוקף את החלש; בעקבות זאת, הוא ננזף בידי "הבית"; וכדי לכפר על כך הוא עובר ביחד עם הצופים טקס היטהרות מזכך שפוקח את עיניו; זאת בעוד שהחלש נאלץ להתגונן ומאוחר יותר גם לעבוד קשה כדי לאסוף את שאריות הכבוד העצמי המותקף שלו.
הדבר החשוב ביותר לגבי המבנה הסיפורי הזה הוא שיש בו כדי לאשרר במובלע את היות החזק חזק ואת היות החלש חלש, במובן זה שהחזק מוצג כמי שיש לו זכות מוקנית להשתלח, והחלש מוצג כמי ששומה עליו להתגונן מפני השתלחות זאת, וכמו בבית משפט, להמציא הסברים וראיות לחוסר התקפוּת שלה. בסופו של דבר, ההסברים יימצאו וחוסר התקפוּת ייחשף – הוא ייצא זכאי; ואולם, בתודעה הקולקטיבית תשקע האינטואיציה הבסיסית שלפיה רוני מיילי הוא נציג הזרם המרכזי וטהוניה רובל היא "האחרת" שנלחמת על חפותה. שהרי אם זה לא היה המצב, מדוע שרובל תמצא את עצמה תלויה בהגנה של "הבית", שגם לה בתורה יש מבנה של צדקה, של חסד שניתן לה?
כך אנשי קבוצת הכוח מנציחים את אחרותם של האחרים. כך הם מקבעים את מעמדם של הישראלים ממוצא אתיופי, למשל, כנספחים של החברה הישראלית. בהקשר הזה, הנזיפה של "האח הגדול", אותה קופסת פח מדברת, באדם אלמוני עד לא מכבר ששמו רוני מיילי היא נזיפה שכולה עידוד. הרי רוני מיילי סיפק לקופסת הפח את מנת הדרמה שבלעדיה אין תוכנית. על הדרך, הדרמה הזאת סייעה להסגיר נתח מהלא-מודע של מפיקי התוכנית: תודעה המזדהה עם התוקפן, עם מיילי, ומבקשת להנציח את המוחלש, את רובל, כקורבן. והרי מובן מאליו שתודעת התוכנית תזדהה עם מיילי – הוא עשה לרובל את מה שהתוכנית עושה לכל משתתפיה, רק בזעיר אנפין. התעמר בה תוך ניצול מעמדו.
לקריאה נוספת: מדורת השבט בוערת - מזרחים נגד אשכנזים
מצחיק להיזכר כיצד ארבעה חודשים לאחר התקרית בין מיילי לטהוניה התבטא ארז טל בצורה החריפה ביותר שאני אישית זוכר אותו מתבטא בה אי פעם. היעד המותקף היה אותו אלמוני עד לא מכבר ששמו רוני מיילי, שבינתיים שב לאלמוניותו. "רוני מיילי, אתה איש חזק ודורסני", סינן טל בתוכנית סיכום העונה מבעד שיניים רושפות טינה. אתם מבינים, מיילי הוא האיש החזק והדורסני בסיפור. לא מפיקי "האח הגדול" ולא ארז טל עצמו שעיצבו את הסיטואציה במוקפד ובמודע בהתאם לצורכיהם המסחריים, מניחים את מיילי כפיון על לוח שחמט. מיילי הוא החזק והדורסני.
שטח ההפקר
ואולי זה בעצם השסע המשמעותי ביותר היום בחברה הישראלית: אלה שחולשים על אמצעי תקשורת ושאר אמצעי הייצור וביכולתם לברוא סיטואציות כאלה יש מאין, כלומר, להשתמש באנשים אחרים לצורכיהם, נגד אלה שאין ביכולתם לעשות זאת.
גם ברשת השנאה גועשת. פרויקט מיוחד
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי
