לחתני פרס נובל יש כנראה פריבילגיות משלהם. באחרונה גיליתי זאת בהרצאה של אחד כזה, פרופ' ישראל אומן, שנשא דברים נחרצים על "האויב שבתוכנו", על הפוסט-ציונות שפשתה בישראל ועל חוסר האמונה בצדקת הדרך של חלקים רבים בעם.
השיעור האמיתי שקיבלתי באותו אירוע היה מבטו המאושר של הפרופסור בשעה שלאחר מכן, כאשר נואם אחר נואם עלו לבמה והבהירו עד כמה הם מתנגדים לדבריו הנחרצים. אומן ישב והתענג כילד על דברי מבקריו. ככה זה כשיודעים להעביר ביקורת, אבל בעיקר גם לקבל כזאת.
אחד האתגרים בתקופות לחץ ומתח כמו זו שעוברת על ישראל בימים אלה של "פרעות תשע"ו" הוא לדעת לשאול את השאלות הנכונות. קל למשל לקבוע שהשאלות "מתי יסתיים הגל" או "איך מונעים את יציאת המחבל הבא" הן שאלות דחופות ואף מצילות חיים, אך אינן משמעותיות לטווח הארוך. לעומתן, השאלה (המעצבנת) "מדוע חשובים ימין ושמאל דווקא בימים אלה" מהותית בהרבה.
"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" היא אחת הקלישאות המתקתקות שאימצה החברה הישראלית לחיקה כדי להתחזק בתקופות מצוקה ולקדם את תחושת החיבוק הלאומי הנעימה. אך באופן פרדוקסלי, למרות השאיפה המוצדקת להפחתת מתחים, דווקא בעתות משבר חשוב לחדד תובנות. הדרך לבחון זאת היא באמצעות שאלת המטרה: למה בכלל לדון על פוליטיקה מלכתחילה? למה התחלנו להתווכח?
קריאה נוספת: כיצד האינטרנט והרשתות החברתיות הפכו לזירה של לינצ'ים ושיסוי?
הדוגמה הגיאורגית
כזכור, הפוליטיקה עוסקת במקורה בשאלת ניהול הפוליס (המדינה): מהי הדרך הראויה לחברה להתנהל? זוהי שאלה מוסרית שאל לו לאדם ההגון והמעורב להימנע ממנה. אבל משום מה, בישראל של המאה ה-21, בחסות הסלוגן המייאש שטבעה להקת משינה, "אז למה לי פוליטיקה עכשיו?", נהיתה שאלת ה'מדינאות', שמלוּוה באופן בריא במחלוקות, לסמל של מה שרע ומבאיש בדורנו.
 פרופ' ישראל אומן (צילום: גילי יערי, פלאש90) |
לא מזמן ביקרו הוריי בגיאורגיה וחזרו משם נפעמים: הם כולם פטריוטים! ולא רק זאת, אלא שכולם חושבים בדיוק באותה דרך פטריוטית. בעצם, כולם חושבים באופן זהה. אסייג ואומר כי הוריי לא ביצעו את הסקר לפי כל כללי המחקר הסטטיסטי וכי הם ניזונו בעיקר מהשמועה ומהמדריך, אך אין צורך להפנות את הקורא היקר ללמ"ס הגיאורגי כדי להבין שמדובר במדינה הרבה פחות מפותחת, וניתן להניח שקיים קשר בין הדברים. כי כשכולם מסכימים, אי אפשר לצמוח.
"אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה", נאמר כבר בבראשית רבה כמשל לחידוד תובנותיו של אדם, ואף שגם ויכוח בין ידידים עלול להידרדר לטונים גבוהים, הרי שהערך שבו עולה על נזקיו. המסורת היהודית מלאה בדברי שבח למחלוקת, ונדמה שלמרות ההסתייגויות הקלאסיות של "מחלוקת לשם שמים", אין תרבות שמעודדת יותר את חבריה שלא להסכים איש עם רעהו. אז מדוע בישראל 2015 התחושה הפנימית שלנו היא שהקריאה הזאת למחלוקת מתנגשת עם הצורך בסולידריות?
כנראה מפני שזה פשוט נוח יותר. מרגיע להיווכח שכולם חושבים כמוך, שכולם תולים דגל על האוטו או שכולם עושים לייק לאותו פוסט שזועם על פגיעה בערבייה תמימה ברכבת הקלה, שכולם מתנגדים לכיבוש או שכולם תומכים בסגר על שכונות מזרח-ירושלים. וכשזה לא קורה ואנחנו מתחילים להיבהל מהדעות השונות שבחברה המגוונת שלנו, אנחנו מעדיפים להגיף תריסים ולהתפשר על המכנה המשותף הנמוך ביותר, בסגנון "כולנו נגד רצח משני הצדדים...".
אבל הבון-טון הישראלי החדש הזה של "בואו לא נדבר על פוליטיקה" אינו הפתרון אלא הבעיה: הוא האדישות החדשה.
הקונוטציה ההיסטורית שלנו למחלוקת מתקשרת לחורבן בית שני, שם דובר על מלחמת אזרחים. דוגמת המחלוקת האחרונה שלנו היא דווקא הפורה ביותר, ובמהלכה התפצלה היהדות של המאה ה-19 לזרמים החרדיים, הציונים-דתיים, הציונים-אמריקאיים, הציונים-ישראלים ועוד. האם מישהו היה מוותר על המחלוקת החשובה הזאת? ולאן היינו מגיעים בלי להתווכח ברגעי המשבר הגדולים ביותר שלנו?
הוויכוח אולי גורם ליותר מחלות ולבעיות לב בטווח הקצר, אך בטווח הארוך, חשיבה דיכוטומית וחד-גונית מעולם לא קידמה את האנושות.
אחד מקסמיה של תורת המשחקים, שעליה זכה פרופ' אומן בפרס הנובל שלו, זה שהיא מראה לנו כיצד המחשבה הטריוויאלית שלנו עלולה לעתים להתל בנו ולגרום לדבר ההפוך שאליו התכוונו. ולו רק לשם בירור אינטליגנטי יותר של הפתרונות שכל אחד מהצדדים כה בטוח בהם נמשיך להתווכח, דיינו.
אז האם באמת צריך ימין ושמאל? כן, בעיקר בתקופות מחלוקת, שבהן עומדת הפוליטיקה, תפיסת החברה והמדינה שלנו, בצמתים קשים של קבלת החלטות.
* מוטי טאובין הסכים (לאחר ויכוח) לעבור מכפר אדומים למעלה החמישה. עד לא מזמן שימש סמנכ"ל המכללה למדינאות
