יהודים עם רובים

מה גורם ליהודי לאחוז בנשק? כמו כל כך הרבה נושאים הנוגעים לחיים היהודיים כיום, גם השאלה הזאת מתחלקת בין יהודים אמריקאים ליהודים ישראלים. בישראל, בשל חובת השירות צבאי, יהודים שנושאים נשק הם מחזה שבשגרה; יתר על כן, אחד המוצרים הישראליים הידועים בעולם הוא העוזי, אף על פי שהוא לא בשימוש צבאי כבר עשרות שנים. מניסיוני, יהודים אמריקאים חשים הנאה מסוימת מפוסטים בפייסבוק שמראים חיילים צעירים, גברים ונשים כאחד, בבגדים אזרחיים, כשרובים חצי אוטומטיים קשורים לגבם.

כשחושבים על זה, הנוכחות הבולטת של נשק בחברה הישראלית היא סימפטום של משבר מתמשך: רק במדינות תחת מצור צריכים האזרחים להיות חמושים בכל עת. אולם, כמובן שלדמותו של היהודי המזוין יש תהודה עמוקה עבור עם שעבר כל כך הרבה טראומות, כתוצאה מאלימות של עמים אחרים. היהודי הישראלי החמוש הוא אפוא תזכורת חזותית לביעור שעשתה הציונות לחולשה ואת הפסיביות היהודיות. כיום, יהודים ידועים ברחבי העולם כולו כלוחמים עזי נפש – ולעתים אף שנואים בשל כך – כפי שהיו בתקופה הרומית; יוספוס פלביוס כבר העיד על האומץ הפזיז שלהם בלחימה.

אולם אותם יהודים אמריקאים שמשתפים את התמונות האלו ברשתות החברתיות, רחוקים מאוד מלהיות חובבי נשק בעצמם. בפוליטיקה האמריקאית היהודים מתקבצים בקצה השמאלי של הקשת, שבו התמיכה בפיקוח על נשק היא מעקרונות היסוד, בעוד שהאוונגליסטים הנוצרים והליברלים הם עמוד השדרה של איגוד הרובאים הלאומי האמריקאי (ה-NRA).

תרבות הנשק באמריקה היא לא תרבות יהודית. במובן זה, יהודים אמריקאים משמרים את המסורת האשכנזית העתיקה של סלידה מאלימות – האמונה שהלחימה היא לא הוכחה לגבריות, אלא סימן לברבריות. שורשיו של רעיון זה עמוקים מאוד בתרבות היהודית. חכמי התלמוד, למשל, אוהבים ליטול תיאורים מקראיים של דוד המלך מנצח בקרבות, ולפרש אותם מחדש כמטאפוריים ללמידת מסכתות. אני עדיין זוכר את הפתעתי כשראיתי הגדה מימי הביניים, שייצגה את הבן הרשע כאביר בשריון. אבירים, שאפילו כיום נתפסים כמושאי הערצה באגדות ובסרטים, היו עבור אבותינו התגלמויות של אלימות ורוע הגויים.

הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, במהלך אימון של צה"ל (צילום: שי וגנר, פלאש 90)

הקיום המייגע והמפחיד של מהגרים לא חוקיים

השילוב של יהודים ורובים מצוי במרכזם של שלושה רומאנים חדשים. התהייה האם עלינו להעריץ או לחשוש מהיהודי המזויין עולה בשלושתם. הראשון, רומאן מאת ג'וזף מתיוס בשם "לכל אחד יש את הסיבות שלו", שואב את השראתו מאחד הרוצחים היהודים הפחות סבירים של המאה שעברה, אך בה-בעת גם אחד המפורסמים שבהם.

הרשל גרינשפן היה נער בן 17 נמוך ורזה אשר נכנס לשגרירות הגרמנית בפריז בנובמבר 1938 וירה למוות בארנסט פום ראט, פקיד נאצי זוטר. התנקשות זו היתה בגדר מחאה, שנועדה למשוך את תשומת הלב של העולם לגורלם של אלפי יהודים פולנים שגורשו באותה העת מגרמניה – כולל הוריו של גרינשפן. אולם כפי שהתברר, הריגתו של פום ראט סיפקה להיטלר את התירוץ ל"השקת" ליל הבדולח. כך הומר על ידי תעמולה נאצית המעשה הנואש של זאב בודד ליריית הפתיחה בקמפיין מבית היוצר של הקונספירציה היהודית הבינלאומית.

הסיפור של גרינשפן כבר סופר בעבר. אבל מתיוס הוא הסופר הראשון שמתייחס אליו כאל דמות בדיונית. מתיוס כותב בקולו של גרינשפן, ומעצב את הרומן כסדרה של מכתבים שכתב מהכלא הגרמני לסנגור שבית המשפט מינה לו. הבעיה שניצבת בפני מתיוס היא לא העובדה שידוע מעט מאוד על חייו של גרינשפן – זהו בעצם יתרון שמאפשר לסופר למלא את הריק כאוות נפשו. הקושי טמון בכך שמתיוס רוצה, למעשה, לעשות דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת. "לכל אחד יש את הסיבות שלו" שם לעצמו למטרה לתאר את התלישות מעוררת החרדה של חיי הפליט, המלאים בעול ביורוקרטי ובבטלה כפויה; אבל הוא גם צריך להעניק להרשל מספיק הרפתקאות כדי ליצור סיפור שיישאב לתוכו את הקוראים

התוצאה היא ש"לכל אחד יש את הסיבות שלו" נע בין סצנות עגומות של עוני – שמזכירות את "דפוק וזרוק בפריז ולונדון" של אורוול – לבין עלילות משנה רומנטיות ובוהמיות בלתי אמינות. כאשר גרינשפן מתכנן כיצד להשיג עבודה ביריד העולמי, למרות שכללי האיגוד אוסרים על העסקת עובדים זרים, הקורא משוכנע אבל קצת משועמם; כאשר גרינשפן נופל בקסמה של נערה יהודייה עשירה שהוא משמש כמורה שלה לצרפתית, הסיטואציה מרגישה "ספרותית" ובלתי סבירה. מה ש"לכל אחד יש את הסיבות שלו" עושה הכי טוב – וזהו הישג שמגיע בתזמון מצוין, המחבר את הספר לרגע הנוכחי של משברי הפליטים והוויכוחים הרבים בנושא ההגירה – זה לעורר בדמיון את הקיום המייגע והמפחיד של מהגרים לא חוקיים.

חנה ארנדט טענה כבר מזמן שמה שאפשר את השואה היה היעדר הנתינוּת היהודית: היהודים האירופיים היו טרף לכל תוקף משום שנשללו מהם הזכויות המשפטיות שלהם כאזרחים. גרינשפן הוא מקרה מושלם להבהרת נקודה זו, מאחר שהיה חסר נתינות במובן כפול. ראשית, למרות שכל חייו התגורר בהאנובר הגרמנית – הוא החזיק דרכון פולני, זאת משום שהוריו היגרו מפולין לפני מלחמת העולם הראשונה. ושנית, כשהגיע לפריז כדי לשהות עם קרובים, גרינשפן לא היה זכאי לאזרחות צרפתית. מתיוס ממחיז את האבסורדיות שבמצב: כשגרינשפן הולך להירשם כפליט מרדיפה גרמנית, בתקווה שזה יעניק לו מעמד חוקי כלשהו בצרפת, הוא נענה בשלילה כי מבחינה טכנית הוא פולני, לא גרמני.

מתיוס מתעכב על האופן שבו כל מוסד שהוא אכזב את גרינשפן, כולל מוסדות יהודיים שלא היו מוכנים לקבל אותו כמועמד להגירה לפלשתינה – הוא היה צעיר מדי, חלש מדי, ולא מיומן מספיק כדי להפוך לחלוץ סביר. גם מוסדות קומוניסטיים נכללו ברשימה: מתיוס כותב בפירוט רב, אולי בפירוט רב מדי, על האופן שבו הגחמות של הפוליטיקה הצרפתית בשנות ה-30 הובילו את האיגודים הקומוניסטיים לבגוד באוניברסליזם המוצהר שלהם ולאכוף מכסות קפדניות על עבודת מהגרים.

הרשל גרינשפן (מתוך ויקיפדיה)

הרומאן לא מציע הסבר אחד, יחיד ופשוט לשאלה מדוע גרינשפן הרים לבסוף את אקדחו, או למה בחר להתנקש דווקא בפום ראט. אבל אחרי שעמל במשך מאות עמודים לעורר בדמיון הקורא את הלחץ וחוסר המשקל של חיי הפליט, אין באמת צורך בסיבה ספציפית יותר. מתיוס מראה כי אחת התשובות לשאלה מדוע שיהודי ירים אקדח היא, בפשטות, שזה מה שמחכה לו בקצה גבול היכולת. אבל במקרה כזה, האלימות שלו תהיה אקראית ולא יעילה, ואולי אף תוביל לפעולת גומלין נוראה. הירי של גרינשפן הוא יותר הצהרת כניעה מאשר מעשה של התנגדות.     

קריאה נוספת מתוך מגזין טבלט בבית אבי חי: מדוע המלחמה בעזה נראתה אחרת בערוץ 2 ובסי-אן-אן?

טקס מעבר חשוב יותר מבר מצווה

ב"קו חוף הים", הרומאן החדש והמהפנט של בן נדלר, לאלימות יהודית יש משמעות שונה: לא ייאוש, אלא אותנטיות של חכמת רחוב גברית. זהו סוג האותנטיות הגלום באלויזי אדל, שנולד בברית המועצות וששירת בצבא הישראלי – שני בתי הספר הגדולים של קשיחות יהודית מודרנית. אולם אלויזי הוא דמות חסרה – והוא בעיקר חסר בעולמו של בנו, יצחק, המספר של הרומן.

יצחק, שנולד וגדל בניו יורק ובלונג איילנד ושזה עתה גורש מהמכללה בגלל סחר בסמים, הוא סמל עגום ליהדות אמריקה: מבולבל מבחינה רוחנית, מפונק מבחינה חומרית. כאשר מגיעה גלויה המדווחת כי אלויזי, אביו המנוכר והנעדר מת, איזי – כפי שהוא מכונה – נוסע לניו יורק כדי לראות אם יש אמת בחדשות.

אולם מה שהוא באמת מחפש, זו צורת קיום אחרת, כיהודי וכאדם. אחותו הגדולה של איזי היא יאפית בהתהוות, המתגוררת בבניין עם שוער בצפון העיר, עם ארוס מושלם לכאורה. אלא שאיזי מזלזל בהצלחה בורגנית יהודית-אמריקאית מהסוג הזה, ובמקום זאת, נכנס לנעליים של אלויזי, משתלט על העסק שלו לספרים משומשים בכיכר וושינגטון, ועובר להתגורר ביחידת האחסון שבה נהג לישון.

"יחידת אחסון" נשמע אולי כמו מקום משכנו של כישלון, אולם כאשר איזי מגלה רובה מתחת לכר של אביו – זה כמעט כאילו ירש את אקסקליבר [החרב האגדית של המלך ארתור; המתרגמת]. הוא מתחיל לעשות שליחויות למאפיונרים ומתאהב בנערה חסידית נמלטת, נגמל מסמים ולומד כיצד לדאוג לעצמו. ברומן זה, לאחוז באקדח משמעו להביט למציאות ישר בעיניים.

בדומה ל"כל אחד והסיבות שלו", "קו חוף הים" חזק יותר באווירה מאשר בעלילה. חולפים עמודים רבים בהם כמעט לא קורה דבר מלבד פעילות מכירת הספרים של איזי ברחוב 4 מערב; אולם אלה הם כמה מהרגעים המרתקים ביותר של הספר. נדלר דמיין ביסודיות את הקשיים והתגמולים של החיים כרוכל רחוב ניו-יורקי – התחושה של חופש והעבודה הפיזית הקשה, המשא ומתן הזהיר עם לקוחות ושוטרים.

מאידך, הרומן של איזי עם ריינה המסתורית, והאופן שבו הוא מצטלב עם המזימות של הגנגסטרים טימור ורומן, משרה תחושה מאולצת יותר – דומה שלרוב מוכרים הספרים לא קורים דברים כה מעניינים. כשמגיעים לשלב ההתרה בסיפור, השאלה האם איזי הצליח להפוך ליהודי קשוח כפי שקיווה – נותרת פתוחה. אלויזי גם אינו מתגלה כמודל החיקוי המושלם שבנו דמיין. אבל אין ספק ש"קו חוף הים" הוא סיפור התגברות יהודי, ושהיכולת להחזיק אקדח היא, עבור נדלר, טקס מעָבַר חשוב יותר מבר מצווה.

קריאה נוספת מתוך מגזין טאבלט בבית אבי חי: קווים לדמותו של ה-BSD - התקף זעם מאורגן, ולא מחאה פוליטית 

יותר טרנטינו מבבל

ב"נואר יהודי", יכול הקורא סוף סוף לפגוש מגוון רחב של סופרים יהודיים הנותנים דרור לפנטזיות האלימות המודחקות שלהם. אנתולוגיה זו של סיפורים קצרים, בעריכתו של קנת ווישניה, לא באמת קשורה לנואר במובן החמור של המושג – העולם של חוקרים פרטיים ורחובות לוס אנג'לסיים עתירי צלליות שאנו מקשרים עם סרטי פילם נואר אמריקאים.

בהכללה, סיפורים אלה נעים בין אימה, למסתורין, לריאליזם מקומי, למדע בדיוני. מה שמשותף לכולם הוא ההיקסמות מיהודים טובים שנלחמים ב"רעים" – שלפעמים גם הם יהודים, אבל על פי רוב מדובר בגויים שרודפים יהודים. הסיפור הראשון בספר, "השטן למכשפה", מאת ר.ס. ברנר, הוא על נוכל יהודי שמושם במעצר בית ומגויס על ידי ה-FBI לחדור לקבוצות גזעניות דרומיות.

"דפים אבודים מספר ג'ודית", סיפור כאילו-אפי מאת העורך וישניה, מציג סטודנטים יהודים סוציאליסטיים המתעמתים עם כנופיה של נערי אחווה בריונים. ב"פסחא יהודי", בריונים איריים שפולשים לבית יהודי במהלך סדר פסח זוכים לקבלת פנים עקובה מדם באדיבות נער יהודי וסבתו, שאף דוקרת אחד מהם עם סכין סטייקים בעודה ממלמלת "ממזר נאצי".  

סיפורים אלה מגוונים ביותר מבחינת האיכות והעניין הגלומים בהם, אולם מה שמשותף לכולם זה ניחוח מסוים של מילוי משאלות. אם האלימות ב"נואר יהודי" היא לעתים קרובות בעלת אופי קאמפי, הרי שזה מכיוון שעבור רוב כותבי האנתולוגיה אלימות היא אובייקט דמיוני וקולנועי בלבד – יותר טרנטינו מבבל. בהיעדרה של אנטישמיות אלימה ממשית, מהסוג שהילך אימים על יהודים במשך מאות שנים, קל ליהודים אמריקאים ליהנות מחלומות על הכאה, דקירה, או ירי באנטישמיים דמיוניים.

קיימת נטייה בספרות יהודית אמריקאית להגיב נגד המורשת של פסיביות יהודית – ובפרט נגד הדימוי של היהודים בשואה כהולכים "כצאן לטבח" – ידי האדרת האלימות. אבל ההאדרה של אלימות היא הרגל של אזרחים שחיים בנוחות, ולא של חיילים בפועל – או של קורבנות בפועל.

* האדם קירש הוא עורך במגזין Tablet ומחברה של הביוגרפיה "בנג'מין ד'יזראלי" שיצאה לאור בסדרת ספרי "מפגשים יהודיים" של הוצאת Nextbook.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי