איפה זה פוגש אותנו: מבט פסיכולוגי על גל הטרור הנוכחי

דם רע והתמכרות לאינפוזיה של דם רע – כך נראים האירועים האחרונים בישראל, וכך נראית ההתמכרות לתקשורת שמסקרת אותם. אספקת הדם אhbv נגמרת, וכמוה גם הפרשנויות והעצות הטובות, הפרקטיות, כיצד להתמודד עם סכינים ועם חרדה.

לעומתם, אין התייחסות לכוחות הנסתרים, העמוקים שמפעילים את פרץ האלימות האחרון. להפך. נדמה כי יהודים ופלסטינים אינם מאמינים בפרויד ומגלים התנגדות עזה לטיפול. כיצד, להבדיל מפוליטיקאים ועיתונאים, מסתכלים מטפלים על השבועות האחרונים? איך הם משרטטים את המפה הנפשית של ישראלים ופלסטינים?

"דבר אחד ברור עולה מפרצי התוקפנות: בשני הצדדים הם מחזוריים", אומר ד"ר אורי ניצן, פסיכיאטר וסגן מנהל המחלקה הפתוחה במרכז לבריאות הנפש שלוותה. "פרויד כתב ב'על המלחמה' על דינמיקה של סיר ומכסה. כשהמים רותחים, הם גולשים. התרבות אינה מצליחה להכיל את התוקפנות. הנימוקים הריאליים, הפוליטיים, אינם מסוגלים להסביר באמת את כוחות הנפש שמלבים כעת את האירועים. יש להם תשתית קודמת, והיא התוקפנות שנטועה באדם".

"'מפה נפשית' היא דימוי מצוין", אומר תמיר אשמן, מטפל קבוצתי במרכז גליקמן לטיפול באלימות במשפחה ומניעתה ומרצה לטיפול בגברים באוניברסיטת תל אביב. "ברגע שאומרים מפה, מתחייבים לחשיבה פחות אמוציונלית. אנשים תקועים בשיח של שמאל וימין, בשתי תודעות עוינות אחת לאחרת, ושני הצדדים שוגים כשהם מנסים להבין מה רוצה הצד הפלסטיני. לפני הכול, האתגר הוא להבין את עצמנו, לשרטט את המפה שלנו".

לדעת אשמן, "מהמפה הפנימית לא ניתן לנתק את מה שנמצא בדי.אן.אי ההיסטורי שלנו, קול שמהדהד ואומר 'באו עלינו לכלותנו'. בדי.אן.אי יש ניצול שואה או מהגר מצפון אפריקה שהשאיר את ביתו ואת רכושו מאחוריו. הטרנספר, הפחד שהכול זמני, נמצא שם עמוק. זה אינו חידוש, אבל חייבים להזכיר את חומרי הדי.אן.אי האלה, שצובעים חזק את המפה הנפשית שלנו ומקשים לשרטט קווים רציונליים".

קריאה נוספת: האם שימוש במושגים בתחום בריאות הנפש ביחס למעשים קיצוניים מסייע להבינם או דווקא מטשטש?

הימור עד מוות

"אל תעלו להר הבית, כמו השלושה שנכנסו לפרדס כדי לעבור חוויות קדושות. נהגו כמו שנהג רבי עקיבא, שלא שאל איפה נמצא משכן כבודו", מתריע ד"ר יאיר כספי, מייסד ומנהל המרכז פסיכולוגיה ביהדות בתל אביב. לדבריו, "משהו מההימור עד מוות של השלושה האחרים נמצא גם היום. יש צימאון גדול לחוויות של קדושה שאי אפשר למצוא בבית הכנסת או בישיבה. לחלופין, מהצד החילוני, יש רצון להשתמש בהר הבית כדי להוכיח שכל התורה שיגעון. הבקשה לחדש את ההתלהבות דרך עלייה להר הבית אינה שונה מן הניסיון לעורר התמסרות דתית דרך השמועה שאל אקצה בסכנה. מי שבסכנה זו הדת הישנה, שאיבדה את הקשר לאנשים ולאלוהים".

איך היה רבי עקיבא מטפל כיום בקליניקה?

"'סינדרום ירושלים', שהיה פעם נחלתם של יחידים, נהפך למחלה מידבקת. הטיפול יצריך זמן רב. בקליניקה של רבי עקיבא נותנים תרופה שהחולים עוד לא מוכנים לקחת. מלמדים שם להשתדל להיות בני אדם גם במקום שאין בו אנשים".

מסע הלוויה של אלון גובברג, שנהרג בפיגוע בארמון הנציב. זמן הדיסוסיאציה (צילום: הדס פרוש)

"מבחינה נפשית, מה שאנחנו רואים בגל הטרור הנוכחי הוא הרחבה של מנגון הפיצול", אומר אורי ניצן, "בדרך כלל, אנחנו יכולים לראות דברים מורכבים, אבל התקופה האחרונה הופכת את ההסתכלות לדיכוטומית. בצד היהודי-ישראלי, הלינץ' בהפטום זרהום הוא דוגמה מובהקת לדיכוטומיה. אם מישהו נראה 'כזה', אז הוא 'כזה'. מנגנון נוסף הוא דיסוסיאציה, שהיא היכולת להתנתק מרגשות בצורה קיצונית. אנחנו מנתקים את הרגשות מהפעולות".

זה קורה כשאנחנו מסתכלים בסרטוני "הנטרול"?

"פה יש ביטוי של מנגנונים אחרים. 'להתבונן בסבלם של אחרים', ספרה של סוזאן סונטאג, מתאר את ההתענגות בלראות תצלומים של אנשים נהרגים או נטבחים. מאחורי ההתענגות עומד ניסיון סובלימציה, פריקה של מתח פנימי. אנחנו פורקים אותו כמו שאנחנו פורקים מתח למראה סרט או הצגה בתיאטרון. בד בבד, באה לידי ביטוי פסינציה עמוקה מהמוות ומפעולת המוות. בניגוד לסרטי סנאף, שאותם צורכים צופים סוטים, יש פה הזדמנות לאנשים נורמטיביים להבין איך נראה מוות. אגב, גם אני מסתכל. גם אני מסוקרן".

מה ההבדל בין סקרנות נורמטיבית ללינץ'?

"הלינץ' נמצא בתחום הפרהסיה הקולקטיבית. זאת אחת הנקודות השפלות ברפרטואר האנושי. הוא מונע מהרצון לרמוס אדם, להוריד אותו הכי נמוך שאפשר, משום שאתה החזק ואתה הרוב. ובכלל, אם לחזור לפרויד, אצל רבים ניכרת התנגדות עזה לטיפול, לאינטגרציה של מורכבויות והרמוניה עם האחר".

איך משתקפים דגמי אישיות שונים באירועים אלה? מה ההבדל בין אישיות חרדתית, דיכאונית, סדיסטית?

"קווי האישיות מקצינים", אומר ניצן, "החרדתיים יחושו חרדה עמוקה, הסדיסטים יחוו עונג". 

"סדיזם הוא רק הסימפטום הגלוי, תולדה של שורשים נפשיים עמוקים יותר", סבור אשמן, "הכוח החבוי הוא התחושה שאני מותקף וקורבן. אחר כך יבוא סט הערכים שלי, בין שזה מוסר או פרברסיה. השאלה הגדולה כאן היא איך אדם מווסת חרדה. האם אני לוקח בעלות ומקבל אחריות על החרדה שלי ומנסה לווסת אותה, או שאני מנסה לכבות שריפה בבנזין?".

במה שונה המפה הרגשית של היהודים מזאת של הפלסטינים-ישראלים?

"אני פוגש סטודנטים ערבים ומנחה קבוצות של גברים ערבים", אומר אשמן, "התודעה הפלסטינית היא תאום סיאמי של התודעה שלנו. גם הם מפחדים שדמם יהיה הפקר, שערך הדם שלהם ירד מאוד. הם מרגישים שההנהגה נטשה אותם, שביבי מתיר את דמם".

בעניין ראש הממשלה נתניהו, מה המשמעות שיש לו כמוביל רגשי, לא רק כפוליטיקאי עם אסטרטגיה אלקטורלית?

"הציבור הישראלי בחר במנהיג החרדה. הציבור חושב שמנהיג חרד יווסת את הרגשות של עם חרד, אבל זאת טעות. כרגע, לציבור הישראלי אין באמת חלופה לביבי, כי המנהיג הוא ראי העם, ולא להפך".

קריאה נוספת: על משמעות התפרצותו של גל הטרור הנוכחי דווקא בסוכות

שעתם היפה של הגברים-גברים

באתר האינטרנט שלו, אשמן מגדיר את עצמו כמי שבחר "להתמחות בטיפול בגברים ולעסוק בטיפול רגיש מגדר בגברים בארץ". הוא מגדיר את הטיפול בגברים "כתחום נחוץ וקריטי לטיפול בחברה הישראלית". "בשירות בתי הסוהר ישנם כ-20 אלף אסירים גברים על 170 אסירות", הוא כותב ומדגיש כי "פער זה מבטא מציאות חברתית שבה ניתן לראות את הגבריות הישראלית כגבריות פוצעת ופצועה".

"השבועות האחרונים הם שעתם 'היפה' של הגברים", צוחק אשמן בשיחה אתו, "אנחנו מבעבעים וגולשים לכל עבר".

מהי המפה הרגשית של גברים בישראל?

"כדי להבין את העבודה עם גברים, צריך להבין מהו החינוך שניתן לבנים בישראל. פה קבור הכלב. המסרים מדכאים: אסור לך לפחד, לבכות, לבטא חוסר אונים, להגיד שקשה לך. אנחנו הופכים את הבנים לבעל חיים שאינו יודע לווסת את הרגשות של עצמו, מלמדים אותו שהעולם הרגשי חסום לדיבור. הבן הופך לאילם ואחר כך לאלים. מי שאינו יכול לדבר עם הפה מדבר עם הידיים".

איך זה בא לידי ביטוי ברמה המדינית?

"יש לנו הנהגה גברית שלא נותנת מקום לדיאלוג, שמוצאת פתרונות מהירים מדי לבעיות מורכבות ואינה יכולה להכיל אי ודאות. זה נכון גם לגבי הפלסטינים, וזה למעשה הסיפור של המזרח התיכון. הכול מתנהל סביב המאבק בפטריארכיה. אני מאמין שמה שאנחנו רואים סביבנו הוא שירת הברבור שלה, ושאחריה יבוא משהו טוב יותר".

השאלה הבלתי מובנת מאליה: יש איזשהו יסוד חיובי, או לפחות מלמד, באירועים האחרונים?

כספי חושב שזה הרגע להבין מהו ההר החשוב באמת. "הדיון שמתפתח לגבי מספר המדרגות שמותר לטפס במעלה הר הבית עוסק בהר הלא נכון. ישנו הר אחר שעליו צריך לעלות היום, וממנו כולנו משתמטים, חילוניים כדתיים", הוא אומר, "זה אינו הר הטקסים או הר החגים והמזבחות. זה הר גבוה יותר מהר הבית, הר שעליו עלינו פעם, או לפחות שלחנו נציגים. זה ההר שלמרגלותיו קיבל העם העברי את תפקידו, יסוד זהותו. זה ההר שעליו עלו חלוצי העליות הראשונות ששינו לנו את רשימת המצוות והעמידו חברת מופת לפני בית כנסת וכשרות.

"כדי שלא להתעסק בהר הזה שהעלייה אליו והירידה ממנו לחיים קשים לאין שיעור, המצאנו לעצמנו הר אחר, שבו כאילו נמצא הממסר המחבר יהודים ואלוהים. יהדות ישראלית תקום כשנשאל איפה ההר נמצא היום. איך עולים ואיך יורדים ואיך יודעים לקבל סימנים ולשמוע קולות. איך יודעים מה תפקידנו היום. צריך לעלות להר הנמצא בפתח תקוה או חולון. אפילו גבעות קטנות מספיקות בשבילו. חסר רק מי שיעלה עליו".  

"לא הייתי קורא לאירועים האחרונים חיוביים, אבל בהחלט יש כאן שיעור", אומר ניצן, "האירועים מפגישים אותנו עם המציאות הפוליטית והתרבותית כמות שהיא, בלי פנטזיות. זה אירוע מדהים במובן הזה. המציאות מכריחה את שני הצדדים להחליט מה עושים. האם אני בוחר לעזוב את הארץ או שאני נשאר פה ונלחם על מקומי?".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי