על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על היסטוריה?

עמוד הפייסבוק ״היסטוריה גדולה, בקטנה״, שאחריו עוקבים כיום כ-37 אלף איש, נולד כיוזמה של קבוצת סטודנטים להיסטוריה. החבורה – חן מלול, ניל בר, איילת קוטלר, דור סער, רוני הירש ועודד פויירשטיין – ביקשה לשתף סיפורים היסטוריים בצורה קלילה ובקצרה. "עשינו זאת כדי להראות שתחום הלימודים שבחרנו יכול להיות מרתק, בניגוד לדימוי האפור שלו״, כך מספר סער. תחומי העניין שבהם הם עוסקים מגוונים: מהעת העתיקה, דרך מזרח אסיה, הנצרות או המאה ה-19 ועד ההיסטוריה של עם ישראל.

לעתים מצליחים חברי הקבוצה להאיר זרקור על דמויות היסטוריות נשכחות או למקד את הפוקוס של סיפור מוכר, בחלקיו הפחות ידועים. ״לא מזמן כתבתי על רבי יעקב עמדן, שהיה רב במאה ה-18״, מספר סער, ״זו דמות שנראית אפורה לגמרי, אבל עובדה מפתיעה לגביו היא שהיתה לו התמכרות לתה ושהוא תיעד את ההתמכרות ואת תהליך הסבל והריפוי שלו. דוגמה נוספת היא הפוסט שפרסמה אצלנו רוני הירש על נהג אוטובוס אמריקאי אלמוני ששמו וויליאם סימילו שלפני 60 שנה פשוט לקח את האוטובוס הציבורי שבו נהג והחליט לטייל בו ברחבי המדינה. זה אחד הפוסטים המצליחים שלנו, מה שמלמד שדווקא דמות אלמונית, שכנראה כמעט שום אדם בישראל לא מכיר, נגעה ללב של לא מעט אנשים״.

מניסיונכם, אילו דמויות נכנסות לקנון ונעשות מיתולוגיות או איקוניות ואילו דמויות נותרות לרוב בשוליים של הזיכרון ההיסטורי?

״ישנו המשפט הידוע שההיסטוריה נכתבה בידי המנצחים, אבל כולנו מכירים את בר כוכבא, אפילו שהוא הפסיד, והוא לא היחיד. דמויות נכנסות לזיכרון כי הן עשו דברים ענקיים, וגם כי אנשים חזקים מספיק כותבים עליהם. אבל דברים יכולים להשתנות, והאדם המרכזי של היום יכול להיות האדם השולי של מחר, ולהפך. אפשר לראות את המגמה הזאת בזיכרון של אנשי מדע – את ניקולה טסלה כולם שכחו ונתנו את כל הקרדיט לאדיסון, ובשנים האחרונות יש פתאום התעניינות מחודשת בטסלה. אדיסון נתפס בתור איש רע ותאב בצע, וטסלה בתור גאון מיוסר. זה חלק מההתעניינות הגוברת שלנו בדמות של ׳האחר׳ והדחוי. הדוגמה הזאת מבהירה שעניין בדמות היסטורית כזו או אחרת קשור באופן עמוק גם להלך רוח חברתי״.

לכתבה הקודמת בסדרה: כך ניסה מרדכי מנואל נוח להקים את המדינה היהודית בגבול קנדה-ארצות הברית

מי היתה בלהה בנדרלי

מול פרויקטים כמו "היסטוריה גדולה, בקטנה", המנגישים סיפורים היסטוריים לקהל הרחב באופן מעט אקלקטי, חוקרים ואקטיביסטים מתמקדים לעתים גם בקהילות ספציפיות, פעמים רבות קהילות מודרות ומדוכאות ש״נשכחו״ או נמחקו מהסיפור ההיסטורי הקולקטיבי והמיינסטרימי.

הגיליון האחרון של הרבעון להיסטוריה ״זמנים״, היוצא לאור במסגרת מרכז זלמן שזר והחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, מוקדש להיסטוריה קווירית. בתוך נקודת המבט הרחבה והרצינית שהוא מביא לקוראיו, חוקרים ומתעניינים כאחד, על היסטוריה קווירית בכללותה, הוא נוגע גם בכמה סוגיות ישראליות ספציפיות. מאמרן של עדי סברן ופרופ׳ איריס רחמימוב מאוניברסיטת תל אביב עוקב אחר סיפורה של דמות אחת מן ההיסטוריה הזאת: קרל מ. באר, שעבר ניתוח להתאמה מגדרית בברלין בתחילת המאה ה-20, עלה לארץ בסוף שנות ה-30 וחי את שארית חייו בבת ים.

מתוך אירוע של אנשי קבוצת "היסטוריה גדולה, בקטנה"

בפרספקטיבה של זמן, צברו חייו הפרטיים של האדם הזה משמעויות חברתיות, מגדריות ותרבותיות חשובות, וסיפורו נהפך לסיפור היסטורי, שראוי לחזור אליו. בשנה שעברה הכרנו גם, באמצעות פרויקט אקדמי פחות, צד נוסף בהיסטוריה של הקהילה הקווירית בישראל: ״פרויקט גילה להעצמה טרנסית״ הוציא לאור את לוח השנה שכותרתו ״הזמן הירוק״ המציג אירועים בהיסטוריה של הקהילה הטרנסג׳נדרית בישראל, כמו זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, ביקורה של הזמרת הצרפתייה קוקסינל בארץ ועוד. גם אלו הם סיפורים יומיומיים, לעתים מתרבות הפופ, שנהיו כלים חשובים להגדרה העצמית ולכתיבת ההיסטוריה העצמאית של קהילה המדוכאת באופן שיטתי וממוסד.

בהקשר אחר, ההיסטוריון דוד גדג׳, דוקטורנט בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, מבקש לכתוב את ההיסטוריה של התרבות העברית במרוקו של המאה ה-20, וכך משיב לתודעה את דמויותיהם של אנשי מפתח ונשות מפתח מעולם זה. "אני גר ברחוב בתל אביב שנקרא על שם מחנך עברי בפולין [כהנשטם], וזה גורם לי לתהות מדוע מחנך עברי בפולין מקבל רחוב על שמו, ומחנך עברי במרוקו – לא", הוא אומר, "זו בעצם מעין תשובה לשאלה הרחבה על הזיכרון ההיסטורי: אם הדמויות שאני עוסק בהן נחשבות ל׳שוליות׳, נשאלת השאלה מה המרכז ומי קובע אותו.

"מבחינתי, בתרבות העברית במרוקו, כל הדמויות שעסקתי בהן הן מרכזיות, אבל אם אנחנו מגדירים את המרכז כמדינת ישראל, רק חלקן ייוותרו כאלה. זו הטרגדיה שלהן – מרביתן עלו לארץ ודעכו בשלב כלשהו. אפשר לבחון את הפעילות שלהן במרוקו, אבל בארץ הן עברו, כפי שחביבה פדיה כותבת, ׳מהסֶפֵר אל הסְפָר׳. יהודי ארצות האסאלם היו אנשי ספר, למרות הסטריאוטיפ, וכשהגיעו לארץ, העבירו אותם לספר, לפריפריה, והוציאו אותם מהמרכז האינטלקטואלי הישראלי. אפשר להזכיר למשל את דמותו של מכלוף אביטאן, שכתב שתי אוטופיות על שלום עולמי בתום מלחמת העולם השנייה במרוקו.

בלהה ברנדלי במרוקו (באדיבות המשפחה ודוד גדג')

"היתה לו תפיסה יוצאת דופן ביחס ליהודי: בזמן שכל היהודים פנו ללאומיות יהודית בארץ ישראל, הוא פנה דווקא לתפיסה אוניברסלית שנטועה היטב בהגות של הרמב״ם. כשעקבתי אחרי חייו מרגע שהגיע לארץ, גיליתי שהוא נשלח למושב תפרח בדרום, ואין סיכוי שיכול היה להמשיך להתפתח שם. בעיניי, הוא ממש לא דמות שולית – הוא כביכול פעל בשוליים גיאוגרפיים, במרוקו, אבל התכתב עם יצירות שנכתבו באותה תקופה באמריקה ובאירופה. אבל ישראל לא נתנה לרעיונות האלה להתפתח.

״יש כל כך הרבה סיבות שגורמות לדמויות להיחשף מחדש או להישאר עלומות. כשעסקתי ברומן של הסופרת והמסאית המצרית ז׳קלין כהנוב שתורגם השנה לעברית ׳סולם יעקב׳, בדקתי מי הוציא אותו לראשונה באנגליה ויצאתי למסע בלשי בעקבות המוציאה לאור. שמה מניה הררי, והיא ברחה כילדה עם משפחתה מרוסיה לאנגליה. בביקור שלה במצרים היא הכירה את הררי המצרי, התחתנה איתו וחייתה במצרים, בדיוק בתקופה שמתארת כהנוב בספרים ובמסות שלה. היא התנצרה, אבל המשיכה לחיות עם בעלה היהודי ופרסמה ספרים באנגלית, במטרה להנגיש עולמות תרבותיים שונים לקורא הבריטי. למרות הפרויקט המדהים שלה, היא נעלמה. היא גם אישה וגם התנצרה, והרי אנחנו כחברה הולכים למקום סגור ולא מקבלים אנשים שהתנצרו; אולי היא גם לא שייכת ממש לתרבות הישראלית, ולכן, בדיעבד, נעלמה״.

קריאה נוספת: זהר אלמקייס גם קראה ב"סולם יעקב" של ז׳קלין כהנוב

המעבר של דמויות היסטוריות בין ״שוליות״ ובין "חשיבות" או ״קנוניות״ מעורר שאלה נוספת: מתי חשוב להזכיר, לתעד ולחקור את ההיסטוריה הפרטית של אדם או של אישה? מה הופך דמות לראויה לזיכרון? האם אלו רק הנסיבות ההיסטוריות שבתוכה היא פועלת או החדשנות שבמעשיה? האם זהו היקף עבודתה?

"לחיים נחמני, פעיל ציוני במרוקו שהיה נציג של הפועל המזרחי במרוקו, היה מועדון עברי גדול בקזבלנקה", מספר גדג', "הוא הוציא לאור עיתון בערבית-יהודית שעסק בציונות, תרגם מצרפתית לערבית מרוקאית ספר על ההיסטוריה של יהודי מרוקו – ונעלם. הוא נעלם גם מעיני החוקרים, וכאן נכנס לתמונה פרמטר חשוב: רבים מהחוקרים העוסקים ביהדות מרוקו פועלים, לצערי, בגישה דומה לזו של ההגמוניה הישראלית. הם בוחנים בפרמטרים אירופיים הישגים של אנשים, והרבה אנשים נעלמים בדרך, מכיוון שמי שכתב ספר אחד אינו נחשב אינטלקטואל. בעיניי, לעומת זאת, גם אדם כזה צריך לקבל את הבמה. הלוא במרוקו חלון ההזדמנויות ליצור בעברית היה קטן מאוד – בשנות ה-60 כולם כבר היו בארץ, כעובדים בעיירות הפיתוח. מול זה אני אומר – בואו ניתן להם את הקרדיט על מה שהם כן יכלו ליצור״.

ההיסטוריה של השכחה

ניצן ליבוביץ׳ עוסק בספרו החדש ״ציונות ומלנכוליה: החיים הקצרים של ישראל זרחי״ בדמותו של ישראל זרחי, סופר שכתב במחצית הראשונה של המאה ה-20, נפטר בגיל צעיר ונותר יחסית שולי בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, בוודאי בהשוואה לדמויות אחרות בנות זמנו. מדוע זרחי נשכח?

״ההיסטוריה של השכחה היא היסטוריה בעייתית״, מספר ליבוביץ׳. ״בניגוד להיסטוריה של הזיכרון, היא חייבת לחתור תחת התיעוד הקיים ולחשוף את מה שהודחק, דוכא והודר מן התיעוד, מן ההיסטוריה ה׳רשמית׳. היסטוריונים מזכירים את ׳סוכני הזיכרון׳, אותם אנשי מנגנון שאמונים על בניית הסיפור הרשמי ומציאה-בדיעבד של תימוכין. במקרה הזה, היה נוח להכיר במלנכוליה של ברנר, שהיה פעיל במרכזי המוסדות הציוניים, או במלנכוליה של עגנון, שראה בעצמו מחדש השפה העברית (למרות ואולי משום שלא סבל את אליעזר בן יהודה), ולא בדמות כמו זרחי, שמלכתחילה העמיד את עצמו ככותב מינורי שמתאר כישלון סדרתי ותו לא.

"בניגוד לראשי ספרות התחייה, בניגוד לפעילים מרכזיים בתנועה הציונית, בניגוד למי שחשבו במונחי פרס נובל, זרחי התמקד בקטן, בנכשל ובלא-נחשב. יוסף קלוזנר, מי שיצר במידה רבה את הפרדיגמה של חקר הספרות העברית, אפיין את ספרותו של זרחי באמצעות המונח ׳אימפרפקטום׳ [מושג בבלשנות של צורה בזמן עבר המתארת פעולה בלתי מושלמת; ז.א.]. מבקרים אחרים התלוננו שהוא לא עונה על ׳התפיסה היישובית׳. הם צדקו״.

מכלוף אביטאן

ליבוביץ׳ בחר לעסוק דווקא בזרחי בשל הנובלה שלו ״מלון אורחים״, שמתחילה ״באלוזיה לספר ירמיהו (׳מי יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם, כי כלם מנאפים עצרת בגדים׳) ומסתיימת בעיבוד אנרכיסטי כמעט, אה-לה פון קלייסט, של יום הדין. לא ראיתי שום דבר דומה לזה בספרות העברית, לא של התקופה, ולמען האמת, גם לא בהווה. משם העניין שלי חזר לאחור, למקורות היצירה של זרחי ולאחריתה – למותו המוקדם מאוד, לשכחתו ולשאריות שנותרו משפתו בשפתה של נורית זרחי, בתו. מה שגיליתי שם ריתק אותי וחייב אותי לחשוב באופן מורכב על נושאים גדולים כמו זיכרון ושכחה, הקשר בין ספרות ופוליטיקה, התחייה והמיליטריזם, הזמן והמרחב של ההתפשטות והצמצום. זרחי מהדהד את כל זה״.

עבודת ההזכרה, או העיסוק בחייו וביצירתו של הסופר המיוחד הזה, הם נדבך נוסף בחשיבתו של ליבוביץ׳ על האופן שבו דמויות בספרות העברית תופסות את מקומן בקנון או נעדרות ממנו: ״שאלות על קנון, נרטיבים, נקודות מבט וכולי הן שאלות עקרוניות, הן לניתוח הספרותי והן לעיסוק ההיסטורי״, הוא אומר, ״לא היה בשכחה של זרחי שום דבר מפתיע. תמיד יש טקסטים שנשכחים וטקסטים שנזכרים, סופרים חשובים יותר וסופרים חשובים פחות.

"השאלות שעלו בעקבות הקריאה בזרחי, כמי שמתעניין באימפקט של הספרות, הן מדוע נובלות מרדניות כמו 'מלון אורחים' או 'סמבטיון' נשכחו? איך ייתכן שהחתרנות של 'והנפט זורם למזרח התיכון', שמתאר מרד בדואי בקולוניאליסטים הבריטיים בעירק, בין היתר, לא הרים אף גבה? למה דמויות של גברים חלשים ונשים חזקות לא הרשימו אף אחד ביישוב? למה היישוב לא חשב שהקול התימני, שזרחי מתעד ב'כפר השילוח', רלוונטי לו? מההצטברות של השאלות הללו אני חושב שניתן כבר להבין את התשובה.

"כמי שמתעניין בהיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית, אין רעיון שמדריך אותי יותר מהאבחנה של וולטר בנימין: 'ההבנה לנפש המנצח היא תמיד לתועלת השליטים בכל הזמנים'. אין צורך לומר, בתקופה לא-מתנצלת, בעברית שנעה כמו כדור למטרה, שלא נשאר הרבה מקום ללא-שליטים וללא-מנצחים".

חיסול מנומס

ואולי השאלה המרכזית והקשה מכולן אינה דווקא איך אנחנו זוכרים, אלא מהו זיכרון היסטורי. ההיסטוריון גדי אלגזי טוען: ״המונח ׳זיכרון׳ די מטעה, וזאת משתי סיבות: האחת, אין זיכרון הומוגני בשום חברה – ודאי לא בחברה מפולגת ומשוסעת, וטוב שכך. 'הזיכרון המשותף׳, ודאי כאן בארץ, לא קיים. למזרחים ולאשכנזים, לערבים וליהודים, לדתיים ולחילונים, למי שבאו לפני 20 שנה ולמי שחושבים שהארץ הזאת של אבא שלהם אין בהכרח זיכרונות משותפים. לכל היותר, דברים שבית הספר ניסה לגרום להם, להן, לנו, לשנן. לכן קודם כול צריכים מדוכאים ומדוכאות לבנות את המסורות של עצמם, להתמודד עם הצלקות ועם הזיכרונות.

״שנית, הדיבור על זיכרון מול שכחה הוא שטוח מדי; הוא לא מספיק. ברוב המקרים אין ׳משהו׳ בעבר, נתון מראש, שצריך פשוט ׳לזכור אותו׳. השאלה היא איך זוכרים, איך מבינים את מה שהתרחש. לזכור ׳את׳ השואה מניח מראש שיודעים כבר כאילו מה צריך לחשוב עליה, וזה לא כך; לזכור ׳את׳ הפנתרים השחורים מניח שיש איזו גרסה מוסכמת של מה שעשו הפנתרים – אין כזאת. וזה חשוב פוליטית: מאבק שיתמקד רק ב'הנצחה׳ עלול להוביל לעיקור גמור של הפוטנציאל החתרני של הזיכרון הממשי של דיכוי ונישול. אפשר למשל לשלב את ׳זכר הפנתרים השחורים׳ בפנתאון הרשמי. אבל זה יכול להיות חיסול מנומס״.

בכך שוזר אלגזי את מושג הזיכרון ההיסטורי, על כל הבעייתיות שלו, במושג עכשווי, יומיומי ופוליטי: מאבק. מבחינתו, הזיכרון אינו השתקפות או הדהוד של דבר ממשי ומוחלט מן העבר, ועבודתנו היא ההיאבקות על עבר כתהליך חי הנמשך אל תוך ההווה וממשיך להיות חלק מחיינו.

אלגזי: "בעיניי, המאבק הוא לא על אזכרות ו׳הנצחות׳ רשמיות, אלא קודם כול על עבר שהוא חלק מההווה: מאבק על מסורות מזרחיות, על הזיכרונות הממשיים של נשים וגברים שעברו את כור ההיתוך, מאבק על התרבות המזרחית החיה, שהעבר הוא חלק מההווה הפתוח שלה: לא מצבות והנצחה, אלא תהליך חי. והוא לא מכוון לחיבוק ממסדי, אלא לשילוב התרבות החיה, בחייהם של אנשים רגילים. המאבק על התרבות המרוקאית חשוב כי הוא לא על נוסטלגיה מתקתקה, אלא מאבק על הנוכחות שלה בהווה, מול הגמוניה תרבותית שנוכחת בהווה״.

לטעמי הדבר נכון לא רק בנוגע לתרבות זו או אחרת, אלא בנוגע לכלל התרבויות, ההיסטוריות והדמויות שנשכחו ונדחקו לשוליים ושממשיכות להיות מעוקרות ומדוכאות באמצעים שונים, מדי יום. בכל הפרויקטים שנזכרו כאן מנסים הכותבים, החוקרים והפעילים לא רק ״להזכיר״ דבר שהיה ונשכח ושכעת ברור מהו – ואולי לא בכלל – אלא לייצר מחדש מקום חי ונושם שנאבק על עברו, למען אותן הדמויות שנדחקו הצדה; מקום בהווה, ומתוך כך, גם בעתיד.

פרק ראשון בסדרה "גיבורים נשכחים" בה נסקור דמויות מרתקות בהיסטוריה הישראלית-יהודית. הפרק הראשון עוסק בנח מנואל מרדכי, יהודי אמריקאי שהקים מדינה יהודית בארצות הברית.