הכוכבים שמכרו ביצים בשוק התקוה: סיפורם של האחים אל כוויתי

שלמה אלקוויטי ידע שאביו היה מוזיקאי בעירק, אך אביו מעולם לא סיפר לו על כך יותר מדי. בתקופת מלחמת המפרץ היה שלמה בלונדון, כשלפתע נכנס שר כווייתי, מלווה בפמליה גדולה. שלמה ביקש מהאיש שעמו נפגש כי יציג אותו בפני השר. "אני בנו של סאלח אל-כוויתי", סיפר לדוברו של השר. לאחר כמה דקות, קרא השר אל שלמה אליו. "אתה הבן של איזה אל-כווייתי?", שאל השר. "אני בנו של סאלח אל-כווייתי", אישר שלמה.

לפתע החל השר לרעוד. עיניו התמלאו בדמעות. הוא שאל בהתרגשות גדולה: "אתה יודע מי היה אבא שלך בשבילי? בשבילנו?". השר סיפר לשלמה כיצד נהג אביו ללכת לישון כאשר צלילי כינורו של סאלח ממלאים את חלל הבית בכוויית. באותו רגע הבין שלמה כי לא הכיר את גודל מעמדו של אביו בעירק.

זהו סיפורם של סאלח ודאוד אל-כוויתי, שני מוזיקאים, מהגדולים ביותר בעירק, בעולם הערבי ובמזרח התיכון בכלל; סופרסטארים ענקיים שעלו לארץ ונהיו לאנשים כמעט אנונימיים, מוכרי ביצים בשוק התקוה. 

האחים אל-כוויתי גדלו כפי שגדלו שאר הילדים היהודים הכוויתים: הלכו לחדר, למדו להתפלל, לשיר נעימות, פיוטים וקינות. ההתעניינות במוזיקה החלה כבר בגיל צעיר, והם החלו לנגן בכלים שאלתרו בעצמם. דודם של השניים, רחמים, הבחין באהבתם למוזיקה, ובאחד ממסעותיו רכש בשבילם כינור ועוּד.

באותה תקופה נציג השלטון העות'מאני בעירק היה איש דתי שפסק כי אסור למוסלמים לנגן בכלי נגינה והתיר רק שימוש בכלי הקשה בטקסיים דתיים. הדבר גרם לכך שמוסלמים המעיטו בנגינה בכלים מסורתיים. את מקומם תפסו מוזיקאים יהודים ומעט נוצרים. 

ברבות השנים החלו האחים לקחת את העניינים לידיים ואת המוזיקה ברצינות והתאמנו מהבוקר עד הערב במשך ימים, חודשים ושנים. אט אט הזמינו אותם להופעות ולחצרות של שֵיחים, הם ליוו זמרים מפורסמים בהקלטות ונהיו לשם דבר. בריאיון בקול ישראל בערבית בשנת 1979 סיפר סאלח: "השיחים אהבו מאוד לשמוע אותנו. הם חיזקו את ידינו באותה תקופה, ואנחנו לא שכחנו את יחסם הטוב". 

לאחר שהחלו לנדוד לערים גדולות יותר, דוגמת בצרה בדרום עירק, הבינו כי אם הם רוצים להתפרסם, עליהם לעבור למקום גדול יותר אחת ולתמיד. ב-1929 עברו לעיר הגדולה בגדד. האחים הלחינו שירים רבים בסגנון ייחודי וחדש וחוללו מהפכה שלמה בסגנון המוזיקה העירקית. הקריירה שלהם היתה פנומנלית. אבל אז, בשנות ה-30, הוצאה הציונות אל מחוץ לחוק בעירק, וחברי הקהילה היהודית, שהיו ציונים, נאלצו לפעול במחתרת בחשאי. עשור אחר כך, החליט האחים לעלות לארץ. 

כאן, בישראל של שנות ה-50, תפס הסיפור שלהם תפנית.