מרוסיה באהבה: העולים שרוצים לשנות את השיח הישראלי

לפני שנתיים, כשגרה בדירת שותפים בירושלים, גילתה אלקס ריף מחדש את הזהות הרוסית שלה. "זה התחיל דרך המוזיקה", היא מספרת, "התחלתי לנגן שירים ברוסית, והם ריגשו אותי כמו ששום שיר בעברית לא ריגש אותי עד אז. כשאתה עובר חוויה רגשית עמוקה, אתה מצליח לחבר אליה את האנשים שסביבך. חיבור לשורשים, לזהות, יכול לגעת כמעט בכל אחד. בסופו של דבר, כולנו – כל העולים מרוסיה – הרגשנו שונים, זרים. כולנו היינו צריכים למחוק חלקים מעצמנו. בשנים האחרונות הזהות שלנו צפה ועולה, ומה שמשמח הוא שזה נתפס כבר כפחות מאיים".

ריף היא חלק מגל הולך וגדל של צעירים וצעירות, עולים מברית המועצות לשעבר, הפעילים בשנים האחרונות במסגרת קבוצות שונות המבקשות להעלות על סדר היום הציבורי את הנושאים שמטרידים את קהילת העולים מרוסיה בישראל: סוגיות של זהות רוסית לעומת זהות ישראלית, עוולות חברתיות, ביעור הגזענות והאפליה וגיוון השיח התרבותי בישראל.

בעיקר מבקשים הפעילים בקבוצות הללו – כמעט כולם גברים ונשים בני 30 ו-40 – להפנות את תשומת הלב למעמדם המורכב של אלו שעלו לארץ מברית המועצות בצעירותם, התערו בישראליות, אך מבקשים לא לשכוח את התרבות שלהם. מריק שטרן, חוקר במכון ירושלים לחקר ישראל ודוקטורנט באוניברסיטת בן גוריון, הוא ממקימיה של אחת הקבוצות הללו – דור אחד וחצי שמה. השם לקוח ממושג בסוציולוגיה של ההגירה, שמסמן ילדי מהגרים שהיגרו עם הוריהם בגיל צעיר. רגל אחת שלהם נטועה בארץ מוצאם, והרגל השנייה - בארץ שאליה היגרו.

"כולנו גדלנו במשפחות של עולים", אומר שטרן, "אנחנו עוד לא דור חדש, צברי, ששכח לגמרי את ארץ המוצא, אבל אנחנו גם לא לגמרי משם. בניגוד להורים שלנו ובניגוד אולי לילדים שלנו, אנחנו איפשהו באמצע, ואנחנו רואים בזה יתרון. מצב הביניים הזה איננו מקור לבעיה, אלא מקור לכוח. זאת משום שאנחנו יכולים להסתכל בעין ביקורתית גם מבחוץ וגם מבפנים על שני הצדדים.

"הקבוצה של דור אחד וחצי, ספציפית, מורכבת מאנשים שהתערו מאוד בחברה הישראלית, שקשורים למעגלים של תקשורת והגות ועשייה ציבורית. יש לנו הרבה ידע מקומי והון קהילתי בתוך הישראליות, ועדיין אנו מסתכלים עליה כאנשים שגדלו מחוץ לבועה הזאת. מצד אחד, אנחנו לא מתנתקים לחלוטין מקהילת המקור, ומצד שני, אנחנו גם לא מניחים לקהילה שלנו, אלא מפנימים לתוכה ערכים שספגנו מהישראליות ומהעולם הליברלי".

לא בכדי, טוען שטרן, התפתח השיח בין פעילי הקבוצה דווקא בשנותיהם הבוגרות יותר, ולא בגיל מוקדם. "כל אחד עובר חוויה אחרת, אפילו בגיל צעיר מאוד", הוא אומר, "יש טלטלה מבחינת הזהות, ואדם נאלץ להתמודד עם שאלות שבני המקום לא שואלים את עצמם – שאלות שקשורות לשייכות למקום, לחברה שבה הוא רוצה לחיות, לפער בין הבית ובין מה שמחוץ לבית. כילדים, לא יכולנו לתחזק דמויות מורכבות מדי, וחתכנו לאחד הצדדים – או לצד הישראלי או לצד הרוסי. אבל בגילים מבוגרים יותר, הזהות יכולה להכיל יותר מורכבויות, ויש צורך זהותי להשלים דברים שאולי ויתרנו עליהם בעבר".

"במשך 20 שנה לא היה לי כל קשר עם הזהות הסובייטית שלי", אומרת אלקס ריף, "הייתי צריכה למחוק את הזהות הזאת כדי להתקבל לישראליות. חלקי הזהות הרוסית שלנו לא נוכחים בשיח הישראלי. היינו צריכים להיות צברים כדי להתקבל. היום אני מרגישה חלק מהישראליות: אני לא צריכה להוכיח כלום, אבל התקבלתי אל הישראליות כשאני במובן מסוים ערומה; לא התקבלתי כמו שאני, אלא עם מסכה ששמתי על עצמי. היום, מתוך מקום של חוזק, של שליטה, אני מרגישה שאני רוצה להכיר לאנשים סביבי את מי שאני באמת, את החלקים בי שהדחקתי.

אלקס ריף. "אין שום סיבה שילדה תעבור את מה שעברתי" (צילום: נעמה נוח)

"בעיניי, אין שום סיבה שילדה בת חמש תצטרך לעבור את מה שעברתי. אם בישראל של שנות ה-90 היתה פתיחות תרבותית, הייתי מתקבלת כמו שאני. לא הייתי צריכה להתבייש בבית שלי, בהורים שלי, או למחוק את הקשר התרבותי שגדעתי. אז היום זו ההזדמנות לתקן את זה".

האשמה: פגיעה בקולקטיב היהודי

ד"ר אנה פרשיצקי, מרצה בחוג לסוציולוגיה במכללת הגליל המערבי וחוקרת במכון הסוציולוגי לחקר קהילות באוניברסיטת בר אילן, עוסקת במחקריה בעלייה הרוסית. היא עוקבת אחרי צמיחת הקבוצות האידיאולוגיות של העולים מברית המועצות ומציינת את הגורמים השונים שמניעים את המאבק שלהם.

"אחד הנושאים הכואבים שהם מעלים הוא בעיית הגיור", היא אומרת, "יש לא מעט עולים רוסים שיהדותם מוטלת בספק או שהם יהודים רק על פי האבא ולא על פי האימא, וכשהם מעוניינים להתחתן בארץ, הם מגלים שלממסד הדתי יש בעיה איתם. יש להם אזרחות ישראלית, הם דוברים עברית, ופתאום מספרים להם שהם לא יהודים.

"סוגיה נוספת שמעסיקה אותם היא התרבות הרוסית. כך, למשל, השנה התחילו כמה פעילים להנהיג נובי גוד ישראלי, בניסיון להעלות את הנושא של תרבות רוסית סובייטית בישראל, מתוך גאווה בשפה הרוסית ובתרבות הרוסית. אם בהתחלה היתה תפיסה שלא כדאי לדבר רוסית, לא להוציא את זה החוצה, כחלק ממעין 'כור היתוך', הרי שהיום זה משתנה. נושא שלישי הוא מאבק חברתי, כמו למשל בנושא של הפנסיה. עולים רבים מוצאים את עצמם בלי פנסיה מספיקה כיוון שהם עלו בגיל מאוחר, ויש פעילים שמנסים לשנות את החקיקה בנושא".

קריאה נוספת: כך גיירו העולים הצעירים מרוסיה את חג הנובי גוד

מריק שטרן (צילום: אמיל סלמן)

התגובות שמקבלים הפעילים שעלו מברית המועצות מלמדות דבר או שניים על כברת הדרך שעשו, אך גם על המטרות שעוד לא הצליחו להשיג. "יש כאלה שעדיין אוחזים בתפיסת כור ההיתוך הישנה ומאשימים אותם שהם לא מספיק ישראלים", אומרת פרשיצקי, "אומרים להם לחזור לרוסיה, וזה מקומם, ובצדק, כי הם רואים את עצמם כישראלים, ולחלק גדול מהם אין אפילו אזרחות רוסית. יש שמאשימים אותם גם בפגיעה בקולקטיב היהודי. כל השיח הרוסי נכנס תחת הקטגוריה של פוליטיקה של זהויות – קבוצות של מיעוטים שמנסות לערער על הקטגוריות שהמדינה כופה, ואכן, ההאשמות הן, לא פעם, שהפעילות הרוסית הזאת פוגעת באחדות העם. העולים מברית המועצות ישיבו שהרב-תרבותיות לא פוגעת בישראליות של הרוב היהודי".

התגובות שהם מקבלים, טוענים שטרן וריף, קושרות את המאבק הרוסי לסוגיה רחבה יותר של גזענות שקיימת בחברה הישראלית. "אנחנו לא אוהבים את השונה", אומר שטרן, "ערבים, אתיופים, מזרחים ורוסים - אין לנו סובלנות בהקשרים האלה. יש לנו סטיגמות". "הסטיגמות נובעות מחוסר היכרות", מוסיפה ריף, "בנובי גוד הישראלי קראנו לאנשים להתארח בבתים דוברי רוסית, ופתאום הסטיגמות האלה מקבלות פנים. אתה רואה את ההורים של החבר שלך, ואתה מגלה שיש מעבר לזונה הרוסייה, למדענים, לרופאים ולשיכורים מוודקה – ייצוגים של עלייה מוצלחת מצד אחד, ושל עלייה שנכשלה מצד שני. הסיפור מורכב יותר ועדין יותר, וזו המטרה. יש כאן ניסיון לחזור לא רק לתרבות של ברית המועצות, אלא גם לזהות רב-תרבותית מורכבת יותר, שמשתחררת מעמדת הצבר".

סיפור רך יותר מהסיפור המזרחי

בהקשר הזה, מעניין להשוות בין המאבק הרוסי למאבק ותיק יותר, שמחדש את פניו בשנים האחרונות – השיח המזרחי החדש. "הסיפור הרוסי הוא סיפור רך יותר מן הסיפור המזרחי", אומר מריק שטרן, "אבל יש נקודות דמיון, כמו למשל העובדה שגם בשנות ה-90, כשהגיעו העולים מרוסיה, היה לחץ של המדינה להחליף את השמות לשמות עבריים, ועד היום יש לחץ גדול לא לדבר רוסית במרחב הציבורי. יש מעין תחושה שמתקבלת מהציבור הישראלי שהתרבות הרוסית היא משהו לא נעים. בהחלט יש אווירה שמתעדפת את הישראליות הצברית ומסתייגת ממאפיינים של הגירה".

אלקס ריף אומרת שבאמצעות השבת התרבות הרוסית למרכז הבמה, יוכלו המהגרים מברית המועצות שהתערו בישראליות להכיר את השורשים שלהם ולעמוד בפני הבחירה אם להתחבר אליהם או לא. כך, היא טוענת, תעמוד הבחירה גם בפני בני הדור הבא, ילדיהם של בני דור אחד וחצי, שהמרחק שלהם מההגירה יהיה גדול יותר.

"אני לא חושבת שכל רוסי חייב לבחור לדבוק דווקא בתרבות הרוסית", אומרת ריף, "אני חושבת שכל אדם צריך להכיר את שורשיו ואת ההיסטוריה שלו, אבל אם הילד שלי יכיר את ההיסטוריה ואת התרבות הרוסית ויתעניין אחר כך דווקא במורשת התימנית, זה בסדר גמור. התפקיד שלי הוא לאפשר לו להעמיק ולאהוב איזו תרבות שהוא רוצה, אבל החשוב ביותר הוא לא למחוק תרבויות; ללבוש מחדש את הזהויות שנאלצנו להשיל מעלינו".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי