מ"ארץ המתנחלים" של חיים יבין ועד לסדרות הרשת הקומיות: מה למדנו על ההתיישבות באיו"ש?

 היתה שנת בציר טובה ליצירות על מתנחלים. "המתנחלים", סרטו התיעודי של שמעון דותן, הוקרן בתחילת השנה בבכורה בפסטיבל סאנדנס בארצות הברית ומוקרן זה כמה חודשים ברשת הקולנוע לב. בערך באותו הזמן יצא ספר הביכורים של שגיא כהן "כולם נשא הרוח", המתאר יישוב התנחלותי פיקטיבי על אנשיו. בתחילת השנה יצאה גם "מעבר לקווים", סדרת אינטרנט קומית של שני תושבי תקוע, אדם צחי ונעם קידר. התגובה הקומית משמאל, והמוצלחת פי כמה, היתה מערכון הנונסנס של "ערוץ הכיבוד" - "פעילי תג מחיר נחשפים לראשונה".

"מתנחלים", כמושג ולא בהכרח כפרטים, הם הקישקע של הישראליות: או שהם מוציאים את מיצי המרה או שהם זוכים להערצה. בכתיבה עליהם ובתיעוד שלהם אין אמצע, וכיוון שאין אמצע ויש קישקע, אין כמו בילוי של כמה ימים בחברת יצירות על מתנחלים כדי ללמוד על נרטיבים שונים על מתנחלים בפרט ועל ישראליות בכלל. 

קריאה נוספת: על כתב העת "משיב רוח", ששאף לשנות את דפוסי החשיבה המתנחליים

עשור מבדיל בין "המתנחלים" של דותן ובין הסדרה "ארץ המתנחלים" של חיים יבין, ששודרה בזמנו בערוץ 2 (וזמינה במלואה ביוטיוב). בעשור הזה, אם לשפוט ממה שעולה מהיצירות עצמן, אפשר להבחין במסלול נסיגתו של היוצר איש השמאל. עמדת "האוטר" של יבין היתה מקורקעת, בטוחה. "ארץ המתנחלים" שלו מ-2005 היא סדרה בת חמישה פרקים הנעה בין יהודה ושומרון לגוש קטיף, בין ראשי התנחלות לפעילי שמאל, בין מאחזים למחסומים. בסדרה יש דיון פתוח, רב משתתפים. יבין עצמו נוכח בו בשתי זהויות: זהות אחת היא "אני", והשנייה היא "אנחנו". יבין אולי שמאלני, אבל כו-לם אוהבים לדבר איתו: דניאלה וייס, מראשי גוש אמונים; רוחמה מרטון, מ"רופאים לזכויות אדם"; עזרא נאווי, מ"תעאיוש"; חייל מזועזע בחברון. כולם אוהבים לספר לו, להתוודות בפניו, גם להעליב אותו.

המתנחלת חנה גופר, למשל, שפונה אל יבין בחתונה בקדומים ואומרת לו, "אני לא הייתי מזמינה אותך... בגלל שאני רואה בך את אחד מפושעי אוסלו", נראית כאילו היא נהנית להוציא קצת קיטור, ויבין נותן לה. רבים מהמרואיינים היהודים מכל צדי המתרס קוראים לו "חיים" ומעלים בידידותיות בחצי טון את קולם בהגיית ההברה הראשונה. בישראלית משמעותה של הרמת הטון הזאת היא, "נו, בחייך, אתה מבין למה אני מתכוון". וחיים יבין מבין. זה מודל ממלכתי שייכחד מהארץ הזאת בתוך כמה שנים – הפמיליאריות המדהימה שהם נוהגים ביבין כבר לא תחזור – והאתגר הישראלי יהיה למצוא לה תחליף.

לעומת יבין, עמדתו של דותן כמעט אינה חיה. היא נראית כיצירת פוסט-מורטם. ב"מתנחלים" שלו אין ויכוח, אין ריבוי משתתפים. בעשר השנים מאז "ארץ המתנחלים" של יבין, השתנתה אונותו של היוצר איש השמאל לבלי היכר: העשור הזה הביס אותו. בעיני דותן, נשארה רק הדיסטופיה הסטרילית, המפלצתית, של המתנחלים המנצחים.

מתוך "ארץ המתנחלים", סדרת התעודה של חיים יבין (צילום מסך)

ככלל, "ארץ המתנחלים" של יבין ו"מתנחלים" של דותן חולקים קווים משותפים רבים, אבל העמדה הפוכה. יבין הוא מר טלוויזיה הישראלית שהפיק את הסדרה שלו עם זכיינית המיינסטרים הישראלי. דותן, שהפיק את סרטו בקופרודוקציה ישראלית-צרפתית-גרמנית וקנדית, חי כיום בארצות הברית. אין יותר אאוטסיידרי מזה, ואין יותר הבעת סלידה מזו.

ובשל אותה הסלידה, הסרט של דותן קר, מרוחק, מחפש אחר דפוסים וצורות כאילו היה מכונה. הוא מושפע מהצלמת ההולנדית ריינקה דיקסטרה, מהציורים של דורה, מהאסתטיקה המשתכללת של עולם האינפוגרפיקה והתלת ממד, מעין הציפור של מצלמת הרחף. זאת אינה החלטה צורנית ריקה. זאת הדרך שבה עינו של דותן מתבוננת וגם מתגוננת.

לעומת יבין, החוזר ומדגיש שכמה מהמתנחלים הם חבריו הטובים ביותר, דותן אינו חבר של איש. המתנחלים מרואיינים בנימוס מרוחק; מפות תלת הממד של ההתנחלויות נראות כמו צילומי רנטגן של גידול סרטני במצבי התקדמות שונים; מצלמות הרחף פורטות את ההבטחות האלוקיות למיליארדי דולרים של כבישים עוקפים והתקפי בנייה; והמוזיקה לקוחה מסרטי אימה.

החיים בלימבו

זה אפוא ציר החוץ – המקום שבו עומד היוצר איש השמאל ושממנו הוא מביט. ציר אחר הוא ציר של פנים-חוץ. "כולם נשא הרוח", ספרו של שגיא כהן, שיצא בעם עובד, מתאר נער בן 13 שגדל בקהילה המגוננת של ההתנחלות הפיקטיבית "מעלה חשמונאי". הוא מתבונן בהוריו, במוריו, בחבריו ובשכניו כאילו נלכדו בהזיה על-זמנית, והם מעלים בה הצגה. סלידה, הפעם מהולה ברחמים וכנראה גם בחיבה, היא קו הרגש הבולט כאן. רובם מגוחכים, חלקם מבעיתים, אחרים מעוררים חיבה וחמלה.

כהן, כיום מורה להיסטוריה וסגן מנהל בתיכון רנה קסין בירושלים, מסתכל על דמויותיו מקרוב מאוד ומרחוק מאוד. הוא גדל בעטרת והתחנך בעטרת כהנים בירושלים. בתקופת שירותו הצבאי עזב את ההתנחלות ויצא בשאלה. הוריו עזבו את היישוב אחריו. הרומן הלא-אוטוביוגרפי שכתב הוא סיפורו של נער שאמו נפצעת פתאום, וסלידתה ההולכת וגוברת מהחיים המתנחליים פוערת סדקים בחייו המוגנים.

עטיפת הספר "את כולם נשא הרוח"

גם הוריו האמיתיים של כהן נפצעו בפיגועי ירי סמוך לעטרת. אמו אתי נורתה בריאתה ב-1994 ואביו יוסי נורה בראשו ב-2001. גיבור הרומן האמיתי שלו הוא הגוף במצבי חשיפת נפש שונים: הגוף הפצוע, הגוף המיני, הגוף המתבריין, הגוף המתחזה והגוף המדכא את עצמו. הגוף הוא האמת המפעפעת מתחת להררי המילים והפסגות הנבואיות.

כמו שהגוף מנווט אל זהותו האותנטית של הגיבור, גם שפתו חותרת תחת השפה "המעלה חשמונאית". כהן מנקה את העברית של הגיבור מסמליות, מפתוס, ממשלים ומנמשלים, מאקסטזה, מעברית עתיקה. העברית שלו חסכונית, לקונית כמעט, ובעזרתה הוא בונה דמות נער שחווה את ביתה כאילו היה – כמה אירוני – לימבו; המקום הזה שאינו בחוץ ואינו בפנים. כמעט כמו גוף של נער מתבגר, זהו בית שמנסה להביא את הגאולה בכל דרך, אולם כל עוד הגאולה אינה כאן, הבית נמצא תמיד בהמתנה, תמיד בלתי מסופק.

לא קלינט איסטוודים דמיקולו

הסדרה האינטרנטית "מעבר לקווים" היא אחת התגובות המעניינות לסדרות ולסרטים ולספרים סולדיים בסגנון "המתנחלים". זה נרטיב של "בפנים", והוא מעניין כי הוא שונה מאוד מהנרטיב היהיר של המתנחלים הראשונים על הקרקע – בני קצובר וחבריו, אלילי היכל התהילה המתנחלי – כפי שהוא עולה מסרטו של דותן.

"מעבר לקווים" לא היתה רוצה להיות קלינט איסטווד בסמטה מאובקת. היא היתה רוצה להיות תל אביב באמצע "אש קודש". היא שואפת להיות קומית, קלילה, קולית, עכשווית, עדכנית, בלי נפטלין ובלי אבק מקראי. היא רוצה להיות הילדה המקובלת. אי אפשר שלא להרגיש אמפתיה, וגם הערכה, לקידר ולצחי. הם לא מתארים מציאות פוסט-הסכמי אוסלו כדיסטופיה מעוררת סלידה, אלא מנסים להצביע על אפשרות אנושית בתוך המציאות הזאת. באופן פרדוכסלי, דמות הפלסטיני בסדרה שלהם היא העדכנית והמושכת מבין כל היצירות שהוזכרו כאן.

ואולם, הצצה בפרק השישי של הסדרה, שמבקש להגניב ויוצא בלתי אפשרי, כמעט שהופכת את הרושם הזה על פיו. הוא נפתח במכונית החולפת בהילוך מהיר ובלי שום בעיות דרך מחסומים צה"ליים, היישר לתוך כבישי הגדה הפתוחים והמזמינים. בסצנה הבאה מגיחה ממנה פעילת שלום, או שמא עיתונאית, המלווה שלושה פלסטינים מגניבים למראה לנטיעות במטע זיתים במורד "אש קודש". הפעילה או העיתונאית בלונדינית מאוד, בלונד שוודי ממש – מנה הגונה של סטראוטיפיות, שלא לומר קסנופוביה. היא מהגגת על השלום ועל האדמה ועל הזית ומשתמשת במילים מרתיעות כמו "אוקסימורון". ברגע שהיא מועדת על אדמת הטרשים הלא-תל אביבית, היא קוראת לאחד הפלסטינים "יא פרימיטיבי".

או-אז, נערי גבעות שבריריים יורדים מהגבעות – בלי אלות, בלי קללות אדנותיות - רק עם משקפיים דקי מסגרת. הם מנהלים עימות כמעט ידידותי עם שלושת הפלסטינים. בתוך הוויכוח מתגלה אבסורד: עימאד, חתיך האלפא של הפלסטינים, מעיר לחנון הגבעות איזי כי מטע הזיתים – שנערי הגבעות מנסים למנוע נטיעות נוספות בתוכו – שייך בכלל ל"אש קודש". עימאד חולק צינגלה עם איזי. בזמן שהפעילתונאית נהפכת לגיהוק בשולי הפריים, עימאד ואיזי עושים שלום בלתי רשמי. זהו רגע מעניין. הוא רצה להיות "עדכני" או "מאתגר", אבל חשף את פחד קמאי: האימה מהאישה השמאלנית, והאימה מהזכר המוסלמי החזק והיפה.

המערכון ההופכי והמוצלח בטירוף של "ערוץ הכיבוד" על פעילי נוער הגבעות מראה עד כמה לנרטיב של "מעבר לקווים" יש עוד לבבות לכבוש. "ערוץ הכיבוד" מצליחים להראות, בדקות ספורות, שמבחינת חילונים רבים הסיפור הזה נשאר מופרך, מטורף. הוא נשאר בדיחה. 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי