ישו סופרסטאר: מה בדמותו של ישו משלהב את דמיונם של אמנים ישראלים?

אדם כפוף, אוחז קביים, מסתובב ברחובות העיר העתיקה בירושלים, ועל גבו הוא נושא פורטרט ענק של איש עם זקן: סדרת התמונות הזאת מרכיבה את "ויה דולורוזה", יצירתו של האמן מוטי מזרחי מ-1973, שנהיתה ליצירה קנונית ולציון דרך ביחסם של אמנים ישראלים לדמותו של ישו. יצירתו של מזרחי מוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל, בתערוכה "זה האיש: ישו באמנות הישראלית" (אוצר: אמיתי מנדלסון), בצד אמנים ישראלים נוספים, שפונים שוב ושוב אל דמותו של ישו ואל הסמלים הנוצריים, מפרשים אותם מחדש ומטעינים אותם במשמעות מקורית.

ביקור בתערוכה מגלה שלל פרשנויות חדשות ומעניינות לעולם הנוצרי. כך למשל ביצירתו המפורסמת של עדי נס, שמציגה קבוצת חיילים בארוחה צבאית ומזכירה מיד את ציורו של ליאונרדו דה וינצ'י המציג את הסעודה האחרונה של ישו ותלמידיו. החיילים תופסים את מקומם של ישו ותלמידיו הנאמנים, והאסוציאציה המיידית היא שייתכן שגם לחיילים הללו תהיה זו מעין סעודה אחרונה.

יצירות אחרות קושרות בין סבלו של הצלוב ובין סבלם של היהודים, ובהן יצירתו של אלכסנדר בוגן "אפוקליפסה", המציגה את הדמיון בין גורלם של היהודים בשואה ובין גורלו של ישו. באמצעות הכיתובים "יהודי אנוכי" ו"מקרה אחד להם", מאותת בוגן כי גם היהודים וגם הנוצרים אינם חסינים מפני סכנת האלימות והגזענות וכי המשותף ביניהם רב על המפריד. מוטיב זה עולה גם מיצירתו של משה הופמן, כחלק מן הסדרה "6,000,001": חיתוך עץ שבו נראה ישו יורד מן הצלב ומצטרף לאחיו היהודים במחנה ההשמדה.

מה אפוא בדמותו של ישו מושך יוצרים ישראלים, באמנות הפלסטית ובספרות? מדוע דווקא ישו משלהב את דמיונם? וכיצד מתגברים היוצרים הללו על החשבונות ההיסטוריים הארוכים שבין היהדות והנצרות ומוצאים בנצרות מקור השראה?

"כמו לחרבן בבית הכנסת"

"ויה דולורוזה"  של מוטי מזרחי היא אולי האישית ביותר מבין היצירות המוצגות בתערוכה. זוהי סדרה של צילומים שבהם מונצח מזרחי מגבו, הולך ברחובות הוויה דולורוזה – דרך הייסורים, דרכו האחרונה של ישו בדרכו אל הצליבה – ונושא על גבו תמונת ענק שלו-עצמו, בדומה לישו שהלך בדרך הזאת ונשא על גבו את הצלב.

מתוך הסדרה "ויה דלורוזה" של מוטי מזרחי

מזרחי יצר את הסדרה כסטודנט צעיר בבצלאל: הוא חשב עליה אגב עיסוקו בשאלות של תדמית. "הרגשתי אז, בשנות ה-70, שאני כלוא בתוך התדמית שלי", הוא נזכר, "הרגשתי שאני פתאום מסתכל על התדמית שלי, והיא זרה לי – היא מעין קונספירציה נגדי. לכל אחד יש תדמית פנימית שלו, שמורכבת מאוסף של אמירות של אחרים ומהיסטוריה משפחתית. התדמית הזאת מעוצבת במהלך החיים, והיא סוג של צלב שאנחנו נושאים על הגב שלנו. סחבתי את התדמית שלי לאורך הוויה דולורוזה, כמו שישו סחב את הצלב – את האידיאה שלו, את הרעיון שלו. יש כאן משהו שהוא לא רק אישי, אלא גם ציבורי – אנחנו סוחבים את היהדות שלנו על הגב; זו התדמית שלנו, ואנחנו ממשיכים לסחוב אותה".

וזאת אף על פי שישו סחב על גבו את הסמל שבסופו של דבר נהיה לסמל הדת הנוצרית, ואילו אתה סוחב את הדימוי שאתה רוצה להיפטר ממנו.

"נכון, אבל יש לך עמדה כפולה כלפי הדימוי שלך: אתה כביכול בוגד בעצמך, משתף פעולה עם הסביבה ויוצר תדמית שבסופו של דבר אתה נידון לסחוב אותה. הסביבה לא תיתן לך להיפטר מהתדמית הזאת, גם אם צבעת את השיער או החלפת בגדים, אתה נתון בתוך מבט מתמשך של הסביבה עליך. אתה לכוד בתוך התדמית הזאת, רוצה אותה ובה בעת לא רוצה אותה".

מזרחי מציין, לאכזבתו, שהיצירה מעולם לא זכתה לדיון ענייני ובעל משמעות. "אחד המרצים שלי בבצלאל אמר שהיצירה הזאת היא כמו לחרבן בבית הכנסת", אומר מזרחי, "אבל חוץ מזה, לא היה דיבור רציני על היצירה. יכול להיות שהיתה כאן גם רתיעה מעיסוק ביהדות. באותן שנים האמנות הישראלית לא עסקה כל כך בזהות יהודית. העריכו את מה שעשיתי, כיבדו אותי, אבל לא דנו בזה ברצינות".

פואמה בצורת צלב

דמותו של ישו עמדה גם במוקד עניינם של סופרים ומשוררים עבריים רבים לאורך המאה ה-20 – החל באורי צבי גרינברג ובשלונסקי וכלה ביונה וולך ובבנימין שבילי – אולם היא לובשת פנים אחרות בתקופות שונות. "כבר בשירה המוקדמת שלו, אצ"ג מרגיש קרבה נפשית מאוד עמוקה לישו", אומרת פרופ' תמר וולף-מונזון מאוניברסיטת בר אילן, "הוא רואה את ישו כסובל הגדול, כמי שבשורשיו הוא יהודי וארצישראלי וגלילי, שעבר מסע גאולה שדומה למסע שאצ"ג עצמו עבר בדרך לבירור שורשי הזהות שלו. יש לאצ"ג פואמה ביידיש שמעוצבת בצורה של צלב. הוא מנסה לתת לקורא את התחושה הקונקרטית של העמידה לנוכח הצלב. אצ"ג מנסה להחזיר את ישו לגילום הראשוני, הממשי, היהודי, הארצישראלי שלו: להוריד אותו מהצלב, מהסימבוליקה של הכנסייה".

קריאה נוספת: היוזמה שאיחדה את שלוש הדתות למשך שבוע תחת אותה קורת גג

הקרבה של אצ"ג לישו, אומרת וולף-מונזון, נובעת בראש ובראשונה מן הרקע האירופי שלו. "כאדם שגדל באירופה, כל מה שקשור לאיקונות הנוצריים מילא תפקיד חשוב בחשיבה שלו. הוא לא יכול היה להימלט מזה, ולכן הוא פיתח יחס אמביוולנטי: מצד אחד, הוא הביע התנגדות והתקוממות כלפי התיאולוגיה הנוצרית, ומצד שני, הוא נמשך לישו עצמו, כמייצג המובהק של העם היהודי בסבלו.

"מעניין שכשאצ"ג מקבל על עצמו את ההכרעה לעלות לארץ ישראל, הוא מגבש את זהותו הארצישראלית דרך דמותו של ישו, שנעשה בשירים שלו מהתקופה הזאת מעין חלוץ ארצישראלי. אגב, לא מדובר במגמה חריגה כל כך ביחס לתקופה: בעשורים הראשונים של המאה ה-20 מסתמנת בתרבות העברית חזרה לדמותו של ישו כיהודי. התפיסה הזאת השתרשה בעקבות חיבורו של יוסף קלוזנר, שטען שישו חי ומת כיהודי, ותלמידיו הם אלו שהפכו את דמותו לדמות נוצרית. אצ"ג הלך בדרך הזאת; הוא יצר הפרדה בין הממסד הכנסייתי ובין ישו האדם, שהיה מבחינתו יהודי לכל דבר".

"יוצרים שנולדו וגדלו באירופה, כמו אצ"ג, קבק ושלונסקי, כתבו על ישו מתוך עמדה אמביוולנטית", מוסיפה ד"ר נטע שטהל, מרצה לספרות עברית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ומחברת הספר "צלם יהודי" (הוצאת רסלינג), העוסק בייצוגיו של ישו בספרות העברית במאה ה-20, "אצ"ג כותב על ישו מתוך הזדהות ורואה בו אח, אך הוא כל הזמן דואג להפריד בין ישו שעליו הוא מדבר ובין ישו שנשבה בזרועות הנצרות. הוא מחלץ את ישו מתוך הנצרות. אצל היוצרים הללו ישו נהיה למעין יהודי-לאומי אמיתי, שגדל בנופים של הרי הגליל".

מדוע הזדקקו היוצרים הללו לדמותו של ישו?

"אני חושבת שהם חיפשו דמות שיש בה מצד אחד מאפיינים משיחיים, מיסטיים, שנקשרו בעיניהם לחזון גאולת הארץ והאדמה, ומצד שני, הם חיפשו דמות 'עברית', שהיא לא אירופית, כדי שהם יוכלו להזדהות איתה בדרך לאימוץ הזהות העברית החדשה. מלבד זאת, ישו נבחר כדי לשוות למעשה החלוצי נופך דתי ואוניברסלי. בעיני שלונסקי, למשל, ישו נתפס כמעין חלוץ, וכך הוא מצליח להפוך את החלוציות למעשה קדוש ולמעשה שלא קשור לדמות פרטיקולרית מהמסורת היהודית, אלא לדמות אוניברסלית כמו ישו".

כשיונה וולך רצתה יותר 

ההפרדה בין ישו ובין הנצרות סייעה מצד אחד להפוך את ישו לדמות אהודה בקרב הסופרים העבריים, ומצד שני לבוא חשבון עם הנצרות ההיסטורית. "החשבון ההיסטורי עם הנצרות העסיק את אצ"ג, והוא ארוך ונוקב", אומרת וולף-מונזון, "אך הוא לא נעשה דרך הפרסונה של ישו. אפשר לראות למשל שאצ"ג תוקף את רונלד סטורס, מושל ירושלים, ורואה בו נין ונכד לטיטוס, לרומים ולנוצרים. הוא סלד מהנצרות כדת, אבל הצליח ליצור את ההפרדה בינה ובין ישו.

"צריך גם לזכור שאצ"ג נמשך לדמויות היסטוריות שנויות במחלוקת, נועזות, שמרדו במוסכמות הדתיות והפילוסופיות. הוא ראה את ההיסטוריה בצורה מעגלית, לא ליניארית: הוא לא הסתכל על ההיסטוריה מהמוקדם למאוחר, אלא זיהה בדמויות הללו אמת פנימית שנשארת תקפה ואותנטית בכל דור ובכל זמן. כשהוא ניהל דיאלוג עם הדמויות הללו, היה זה דיאלוג בלתי אמצעי לחלוטין".

החלוקה בין ישו ובין הנצרות והפיכתו של ישו לדמות לאומית-עברית נעלמים כמה עשורים לאחר מכן, כאשר יוצרים כמו נתן זך, פנחס שדה, יונה וולך ויואל הופמן מגלים את הצלוב. לדברי שטהל, "בעיני היוצרים הללו, ישו מסמל את דמותו של האמן המיוסר. פנחס שדה מקדיש פרק לישו ב'החיים כמשל', ובו ישו מוצג כקורבן של חוסר הבנה של המסרים הפואטיים שלו. הוא תופס את ישו כמישהו שהחברה לא הבינה את המטאפורות שלו, את הסמלים שלו, והוא לועג לבני זמנו של ישו – וממילא גם לבני זמנו שלו – על כך שלא העריכו את הגאונות שטמונה בדמות הזאת.

נתן זך. "האמן המתייסר שנושא את הצלב על גבו" (צילום: משה שי)

"אצל נתן זך ישו הוא מעין אמן מתייסר שנושא את הצלב על גבו, ואצל יונה וולך, בשיר המפורסם שלה 'יונתן', יש אסוציאציות לנצרות – האמן הוא קורבן בשל האחרות שלו, כמו שישו הוא קורבן. היוצרים הללו מדלגים על החשבון ההיסטורי בין היהדות לנצרות, והם כבר לא אמביוולנטיים כלפי הדמות של ישו: הם מזדהים איתה באופן טוטלי".

דימוי נוסף של ישו בספרות העברית החדשה הוא כסמל לתרבות המערב האחרת. בשיר אחר של יונה וולך, המתרחש בכנסיית הקבר, מתארת המשוררת את הביקור שלה בכנסייה, שקוסמת לה דווקא בגלל האחרות שלה בהוויה הישראלית. "המשוררת מגדירה את בן הזוג שלה, שמצטרף אליה למסע בכנסייה, כמין בורגני מקומי, ואילו היא רוצה יותר מזה – והכנסייה היא הסמל לכך", אומרת שטהל, "כך גם אצל בנימין שבילי, שכתב את הספר 'הירידה מן הצלב'. שבילי מתאר כיצד הוא רוצה להגיע אל ישו ולהוריד אותו מהצלב, אבל המשמעות של זה היא האמירה: אני, כיוצר, שואף להיות היכן שישו נמצא. אני עורג למקום שלו כמייצג של תרבות אחרת, זרה לי".

כלומר, ישו הופך מסמל לאומי-עברי לסמל שמייצג דווקא את האחר המערבי.

"כן. היוצרים המוקדמים, שגדלו באירופה, מנסים דווקא לנכס בחזרה את דמותו של ישו ולהציג אותו כיהודי לאומי, ואילו היוצרים המאוחרים יותר בספרות העברית נמשכים אל ישו דווקא בגלל האחרות שלו, מכיוון שהוא מייצג את תרבות המערב, שאיננה הדת היהודית וגם לא המקומיות היהודית – הישראליות. ישו הוא מעבר לזה – הוא הזר שהם חושקים לגעת בו, להצטרף אליו".

על הרצף שבין ניכוס ללאומיות העברית ובין סמל לאחרות ממוקמת יצירתו של מוטי מזרחי במעין קטגוריה שלישית – יש כאן שיבה אל ישו מתוך קרבה טבעית אליו, אך בלי לנסות להפוך אותו לעברי ולציוני. "מבחינה מסוימת, לקחתי בחזרה את הבעלות על ישו", הוא אומר, "היה כאן יהודי שהתהלך בירושלים, שהמסורת שלו לא זרה לי. עבודות אחרות שלי שעוסקות במסורת היהודית מהדהדות את הפער בין הרקע האישי שלי ובין העולם התרבותי שפגשתי בבצלאל. אני לא בא מרקע אמנותי כל כך, ואני לא יכול להתעלם מהעבר שלי ולקפוץ מיד לעולם האמנותי. חלק מהעבר שלי הוא גם הנצרות - לקבל את הנצרות ואת ישו כנתון. אני מרגיש נוח עם זה. אני ירושלמי, הוא ירושלמי, זה היה מאוד ברור מבחינתי".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי