אופנות באו והלכו, הרגלים השתנו, אבל גאון מוזיקלי כמו סשה ארגוב כבר לא מייצרים היום. ערב המחווה לשיריו בבית אבי חי הציג להקת ליווי חכמה, שלוש זמרות מפוצצות בכישרון, בן שהתגלה כמספר בחסד ולחנים שעשויים מחומר בלתי-מתכלה
כבר בכניסה ל"שמלה סגולה", אירוע המחווה לסשה ארגוב שהתקיים בבית אבי חי, החלו להתרוצץ בראשי מחשבות בנושא השפעת העידן הדיגיטלי על עולם התרבות בכלל ועל עולם המוזיקה בפרט. הטלפונים החכמים, שירותי הסטרימיניג, סרטוני היוטיוב – כולם משמשים היום לא רק כמתווכים בין האמן לציבור; הם גם מכתיבים כללי צריכה חדשים, ואפילו שפת יצירה חדשה. בשל כך מקומה של מוזיקה ישראלית ותיקה איננו מובטח יותר בתודעה, והיא מנהלת מאבק הישרדות אינטנסיבי למדי מול האופנות המשתנות. שימור ירושה מוזיקלית חשובה כמו זו שהשאיר אחריו סשה ארגוב היא, לכן, משימה מאתגרת; וערבי מחווה ממלאים תפקיד חשוב בתהליך הזה.
ארגוב, חתן פרס ישראל לזמר עברי, נולד במוסקבה בשנת 1914 בשם אלכסנדר אברמוביץ'. את הקריירה המוזיקלית שלו התחיל כנגן פסנתר. לאחר שעלה לישראל, כשהוא בן 20 בלבד, עשה את צעדיו הראשונים כמלחין. הוא חיבר מוזיקה להצגות תיאטרון, ובתוך זמן קצר הקריירה המוזיקלית של ארגוב המריאה, והוא שיתף פעולה עם משוררים, להקות ומבָצעים מהשורה הראשונה בישראל של אותה תקופה: המטאטא, להקת הנח"ל, הצ'יזבטרון, התרנגולים, בצל ירוק, חיים חפר, נתן אלתרמן, אריק איינשטיין, חיים גורי, מתי כספי, יורם טהרלב – וזו רק רשימה חלקית של יוצרים ומוסדות שאיתם שיתף פעולה.
עם השירים שהלחין לאורך כ-70 שנות קריירה נמנים "הוא לא ידע את שמה", "הרעות", "דינה ברזילי", "שיר השכונה", "אליפלט", "יוסי ילד שלי מוצלח", "שיר הסנדלר", ועוד אינספור קלאסיקות. ארגוב הלך לעולמו בשנת 1995, והוא בן 81.
והנה, גם מול רזומה של נפיל מוזיקלי כמו ארגוב ניצבת משוכה בין-דורית לא-פשוטה; השפה, גם הטקסטואלית וגם המוזיקלית, שבה דיברו ארגוב ובני דורו לקהל, שונה באופן דרמטי ממה שאנחנו שומעים היום. אבל מבט סקרני בקהל שהגיע לאירוע המחווה, בערב ירושלמי חורפי קפוא, הביא איתו בשורה מעודדת עוד לפני שנוגן אקורד אחד על הבמה: האולם היה מלא מפה לפה. חשוב מכך – בצד הקהל שגדל על ארגוב בזמן אמת, היו גם לא מעט פנים צעירות - ללמדנו שלמרות השתנות השפה ולמרות אמצעי הצריכה הדיגיטליים החדשים, הדור הנוכחי טרם אמר את מילתו האחרונה. יש עתיד.
לתמרן בין שני מוקדים בימתיים
אבל עם כל הכבוד למנעד הגילים הרחב, הסיפור המעניין יותר של הערב החל כשכבו האורות וההרכב המלווה עלה לבמה. כבר בקטע הפתיחה, גרסה אינסטרומנטלית לשיר "אם תרצי", אפשר היה למצוא את טביעת האצבע המוזיקלית שעומדת בבסיס צלילי הערב כולו: סאונד חם, רך ואקוסטי שהתכתב עם מזג האוויר בחוץ ועטף את הקהל בנעימים.
ארגוב משתייך לזן נדיר של יוצרים שהצליחו לדבר לקהל רחב מבלי שהתפשרו על איכות היצירה שלהם. הוא התקבל בחום בידי הקהל, שפיזם את הלהיטים, ובד בבד זכה להערכה מקצועית עצומה, וזאת לא מעט בזכות ההרמוניות שאפיינו את לחניו, שהיו מורכבות אך בו-זמנית סוחפות.
 משתתפי הערב (צילום: דנה בר סימן טוב) |
הבחירות של שי זלמן, המתופף ומוביל ההרכב המלווה, נעו בתבונה סביב הדואליות הזאת. מצד אחד, כל אחד מהביצועים ישב על מצע מוזיקלי אינטליגנטי, ומצד שני, הנגינה הייתה זורמת ותכליתית, כך שסבלנותו של הקהל לא עמדה במבחן קשה מדי. אבל המלאכה המוזיקלית של זלמן ושאר הנגנים לא הסתכמה רק בעיצוב הסאונד והעיבודים המוזיקליים. לאורך כל הערב היו שני מוקדים נוספים על הבמה שהלהקה הייתה צריכה לתווך ביניהם.
מוקד אחד היה איתמר ארגוב, בנו של סשה. ארגוב ג'וניור עלה לבמה מיד לאחר שיר הפתיחה וסיפר בגוף ראשון סיפורים ואנקדוטות על מי שהציבור הרחב הכיר כאגדה מוזיקלית ובשבילו גם היה אבא. סיפוריו של איתמר העניקו לערב ערך מוסף ועוררו לחיים את דמותו של ארגוב.
סלון הבית בתל אביב, סיפר, היה פתוח תמיד לישיבות עם אושיות תרבות בנות התקופה כמו חיים גורי, שייקה אופיר וחיים חפר, והערכה מיוחדת חלק האב לאלתרמן, למרות ההבדלים באורחות החיים שלהם (הוא סיפר למשל שארגוב, שסלד מהסצנה הבוהמיינית, נמנע כמעט לגמרי מישיבה בקפה כסית). כששומעים על הרגעים הללו ממי שהיה נוכח בבית כשכל זה קרה, חשים לא רק בטעם מנת השף המוזיקלית שארגוב רקח, אלא גם באדי החום במטבח בשעת ההכנה.
קריאה נוספת: גם ביומולדת 100 שנה להולדת ארגוב, שחל ב-2013, הבן איתמר עשה לו כבוד
סיפור אחר שהשאיר בי חותם הוא הסיפור על הבחירה של ארגוב להמשיך לפרנס את עצמו במשך שנים באמצעות עבודות שונות שאינן קשורות למוזיקה, למרות אינספור הלהיטים שהוציא תחת ידיו. במשך 20 שנה עבד ארגוב כקופאי בבנק לתעשייה, ולאחר מכן בחנות הספרים "בולסלבסקי". כשלעצמו, זהו פרט טריוויה ידוע למדי לארגובולוגים בקהל, אבל הבן איתמר נידב גם את הנימוק מאחורי הבחירה. "המוזיקה היא הקצפת", ציטט מפי הסוס, "אני לא רוצה לעשות אותה בשביל הכסף, ואני גם לא מעוניין להשתעבד כלכלית לתחום כדי לא להיות כבול לסגנון יצירה מסוים שנמצא באותה התקופה במודה".
ממש לא ככה סתם
המוקד השני על הבמה היה המיקרופון הראשי, בפרונט, שהתייצבו מולו לאורך הערב שלוש זמרות שונות. לשלושתן כישרון מוזיקלי עצום. ראשונה עלתה מיקה קרני בשמלה שחורה. קרני הכניסה כריזמה גדולה לביצועים שהיתה אמונה עליהם. טל (טולה) בן ארי, שעלתה אחריה, אמנם מוכרת פחות, אבל היא הצליחה מהר מאוד להשכיח את העובדה הזאת בעזרת ביצועים עוצמתיים ומדויקים. היא הוסיפה לכך גם נוכחות בימתית מעניינת. זלמן, המפקד המוזיקלי, סיפר שפגש את בן ארי בספרד והבטיח לעצמו לשלב אותה בהפקותיו. המחזה שנשקף מהבמה הוכיח שזו הייתה החלטה מוצדקת.
השלישית בחבורה הייתה הזמרת והצ'לנית מאיה בלזיצמן, שנראתה נרגשת למדי מהמעמד. בלזיצמן סיפרה שהחומרים של ארגוב נמצאים אצלה באותה הקטגוריה שבה נמצאת המוזיקה הקלאסית שהתחנכה על ברכיה.
כמו בפעמים הקודמות שצפיתי בבלזיצמן, מהר מאוד מצאתי את עצמי פעור פה. כשהיא לוקחת שיר ומחליטה להעביר אותו דרך האינטרפרטציה הייחודית-עצמאית שלה, הניצוצות עפים באוויר מאליהם. כך היה גם בערב הזה, ורגע השיא היה בביצוע מהפנט ל"ככה סתם" (זאביק השועל); שלוש דקות וחצי בלתי-נשכחות: ההרכב דומם והיא פורטת על הצ'לו ושרה את עצמה לדעת. התפוצצות כישרון שהיתה בגדר פינאלה מושלמת.
זה היה בדיוק אחד מאותם רגעים שמסבירים למה ערבי המחווה האלה חשובים. התנודות האופנתיות עוד ימשיכו, אך מוזיקה כמו זו שגאון כארגוב יצר, שהיא על-זמנית, יכולה להתמודד בכבוד עם השתנות הזמן, השפה והתודעה.
עוד בבית אבי חי
