כיסוי וגילוי: האמנות העדינה של יצירת ערב קאברים ללאונרד כהן

אל הערב "תפילה שבורה", שהביא אל הבמה כמה וכמה משירי לאונרד כהן, הגעתי סקפטי. אומנם לא ידוע לי אם נעשתה בדיקה רשמית בעניין, אבל אני יכול לומר בביטחון די גדול שכהן נמצא בין חמשת האמנים שזכו למספר הגבוה ביותר של גרסאות כיסוי לשיריהם. להלן כמה מהזכורות שבהן: גרסתו של ג'ף באקלי ל"הללויה", גרסתם של REM  ל-"First We Take Manhattan" והביצוע הנהדר של נינה סימון ל"סוזאן". אבל סביר שאם תפנו לאדם אחר, הוא יצביע על שלושה קאברים אחרים לגמרי, למשל על זה של ג'ון קייל ל"הללויה" זה של ג'ו קוקר ל-"First We Take Manhattan" או זה של טורי איימוס ל"סוזאן".

עד כדי כך האיש כוּסה. לאחר מותו ב-2016, בגיל 82, העיסוק הזה נעשה פופולרי אפילו יותר. מלנה דל ריי, דרך נינט ועד להקות חתונה דתיות בישראל (סיפור אמיתי) - כמעט כל אמן שהחזיק גיטרה ביד ביצע באחת מהופעותיו שיר של הכהן הגדול.

קשה לעשות שימוש במילים כמו "שובע" ו"עייפות" בהקשר של הטקסטים והלחנים של כהן, ובכל זאת, יש רוויה מסוימת, מה עוד ששלל הביצועים אינם תמיד מביאים איתם בשורה גדולה, בוודאי לא בהשוואה לביצועים של כהן, שניחן ביכולת פנומנלית להגיש טקסט. אם כן, מראש תנאי הפתיחה של האירוע היו מאתגרים למדי מבחינתי. כותרת אפשרית לערב, עוד בטרם התחיל: "מור אוף דה סיינט".

 ולאחר שסיימנו עם אזהרת המסע הזאת למנהטן, נמשיך לברלין עם צפירת הרגעה וספוילר קטן: עייפות לא הייתה שם.

 כיסוי? צ'ק

הפרויקט הזה, "תפילה שבורה", התחיל כשאברהם כהן (אין קרבה משפחתית) – שחקן, אמן רחוב, ליצן רפואי ומקים ומנהל אנסמבל הפיוט של מכון בן צבי – החליט לצלול עם המפיק המוזיקלי והבסיסט הנהדר יענקל'ה סגל אל תוך הטקסטים של כהן. המוטיב המרכזי במהלך החיפוש היה העיסוק של כהן בתפילה ובשיחה עם האל.

באופן כללי, כמעט בכל שיר של כהן אפשר למצוא משקע אמוני, ואפילו לא צריך מנעד פרשני רחב מדי בשביל לאתר אותו. הקרבה לסבו הרב בילדותו, הביקורים בבתי הכנסת והחיבה לשפת הקודש עשו את שלהם והפכו את האמונה ואת היהדות של כהן לנוכחות תמידית ביצירה שלו, בין שבטקסט ובין שבסאב-טקסט. יש מידה של אירוניה בכך שדומה היה  כי האמונה של הסולן אברהם כהן באמן לאונרד כהן, ולאו דווקא באל, היא זו ששיחקה את התפקיד המרכזי בערב בבית אבי חי.

אברהם, כפי שיתברר לאורך הערב כולו, אינו רק מכיר כל משפט וכל ניואנס במוזיקה של לאונרד כהן, אלא חי אותה באמת. ממחישות זאת היטב צורת הדיבור הרכה שלו, צורת המחשבה שנחשפת באמצעות מילות הקישור שבין השירים, ובכלל, האופן שבו כל החבילה הזאת מוגשת על הבמה. מעבר לכל זה, נראה שאברהם כהן, בשונה מרבים ממבצעי הקאברים של לאונרד, מבין היטב את כלל המפתח של המשחק: הוא איננו כאן כדי להיכנס לנעליים של לאונרד כהן, אלא כדי לנסות לפרש אותו על פי דרכו.

פתיחת הערב רימזה טובות. אסוציאציה ברורה הונחה לפתחנו באמצעות אלומת אור קטנה שעטפה את ראשו של אברהם, ובעזרת יוקוללה (גיטרה זעירה בת ארבעה מיתרים), הוא ביצע בעדינות את "Minute Prologue". זהו שיר קצר, בן דקה ו-20 שניות, שכשמו כן הוא, שימש פרולוג, ויתר על כן, עשה רושם של תפילה פרטית – אם תרצו, גרסת "תפילה לעני" של אברהם כהן, בטרם הוא לוקח על עצמו את תפקיד שליח הציבור לשאר הערב.

מיד אחר כך, ומבלי להמתין רגע אחד, נדלק על הבמה אור מלא ושאר חברי ההרכב הצטרפו בנגינת התפילה הכי קאנונית שיצאה תחת ידיו של לאונרד כהן: "Who By Fire". האגדה מספרת שכשהיה בן חמש, נכח לאונרד כהן בתפילת יום כיפור בבית הכנסת שער השמיים בווסמאונט, מצפון-מזרח למונטריאול בקנדה. בית הכנסת נבנה בידי סביו של כהן והיה לו מקום מרכזי בבניית היסודות האמנותיים של כהן, כפי שהוא עצמו התבטא לא פעם בריאיונות. הילד לאונרד, או בשמו העברי המלא אליעזר בן ניסן הכהן, עמד נפעם ושמע את המילים מהפיוט "ונתנה תוקף" של רבי אמנון ממגנצה בפעם הראשונה. לימים הרושם הכביר עשה את שלו, והגרסה שכתב נהייתה לאנטרפטציה הכי מפורסמת בעולם לפיוט הזה.

אם כן, הבחירה לפתוח דווקא בברור מאליו יכלה להיות מכשול, אך דווקא הוכיחה את עצמה כקדימון מצוין. בצד הטקסט, שתמיד מעביר צמרמורת, העיבוד של המפיק סגל נשמע רענן ומדויק, והוא עזר להכניס לאווירה המתאימה לערב זה; מצד אחד - לתת מקום של כבוד לטקסטים השמיימיים ולהתחבר לרובד האמוני ביצירת לאונרד כהן. מצד אחר - לרדת איתם לקרקע המציאות ולנחות על ראשו של הקהל.

אחדות הניגודים

בהמשך הערב המשיכו החיבורים לשחק תפקיד מרכזי – עברית ואנגלית, קודש וחול, שמיים וארץ. גם משחק התפקידים בין אברהם לבת חן אדרי, הזמרת שלידו, ציית יפה לחוקיות זו.

היו לא מעט רגעים מהנים בערב, שכלל לא מעט שירים בצד אנקדוטות על חייו של כהן. ביצוע קאנטרי כיפי ל"מגדל הפזמון", שתרגם נפלא שלומי שבן; הביצוע של "Lover Lover Lover" והסיפור של כתיבתו, שהתרחשה בהשראת סיבוב ההופעות שעשה ליאונרד כהן במלחמת יום כיפור בחזית הדרומית כדי לשמח את חיילי צה"ל; והביצוע ל"הללויה", שגרם לאנשים בקהל לשאת כפיים מעלה, ממש כאילו היו בתפילת נעילה ואלו הדקות האחרונות לפני ששערי שמיים נסגרים.

ההנחייה של קובי מידן העשירה מאוד את הערב. מידן נהפך ברבות השנים לאחד האנשים הכי מזוהים בישראל עם לאונרד כהן ועם יצירותיו, לאור התרגומים הרבים לשיריו של כהן והעיסוק התקשורתי הרב שלו בנושא. היכולת של מידן לספר סיפור הופכת כל הקראה שלו לחוויה, וכך היה גם כשסיפר על לאונרד כהן שחיפש את הפתקה שעליה כתב את שירו הראשון בגיל תשע, שנים לאחר שנכתבה. ואולם, מעל כולם התעלו בעיניי שני רגעים עוצמתיים במיוחד.

קובי מידן. מרבה לעסוק בכהן (צילום: דנה בר סימן טוב)

הראשון היה הביצוע הווקאלי על גבול הא-קפלה (מינוס גיטרה קלילה ברקע) של אברהם ואדרי ל"ידיד נפש", שנגינתו מוכרת לכולם מבתי הכנסת האשכנזים בערב שבת. ואז, כשאברהם נטל את המפוחית ושאר ההרכב הצטרף  ל-"Show Me the Place", הלב לא יכול שלא להתפקע מול הרצף הטבעי כל כך שנבנה כאן. השיר הזה, שבו לאונרד כהן משווע לעזרה ולהכוונה שתאיר לו, הקטן, את הדרך קדימה – "Show me the place, where you want your slave to go" – התכתב נהדר עם הפיוט "ידיד נפש": "משוך עבדך אל רצונך, ירוץ עבדך כמו איל".

הרגע השני שנצרב בי נוצר גם הוא באמצעות שידוך בין ליאונרד כהן לעולם הפיוט. זה קרה כשאברהם, מלווה בגיטרה בלבד, סיפר על הפיוט היפהפה של רבי שלמה אבן עבאס "עת שערי רצון להיפתח", העוסק בסיפור עקדת יצחק, שנהוג לספר בעשרת ימי תשובה. החיבור בין הפיוט הזה ל-"The Story of Issac" המיתולוגי אומנם מתבקש, ובכל זאת, הוא הצליח לעורר התרגשות. 

הביצוע נע הלוך ושוב בין השיר ובין הפיוט, בין הייאוש לתקווה, עד לסיומת העוצמתית שבה שאברהם הקריא בדרמתיות ובקול בס את פסוקי הפרשה וסיים עם הרפרור האולטימטיבי לכהן – "הנני". הנה הוא.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי