על דעת המקום ועל דעת הקהל: הפוליטיקה של הקדושה

באפריל האחרון התרחש בישראל האסון האזרחי הכבד בתולדותיה. כ-100 אלף איש התקבצו בהר מירון, המקום שבו על פי המסורת קבור רבי שמעון בר יוחאי, להילולה המתרחשת כל שנה בל"ג בעומר. מתוך הקהל הרב, כ-20 אלף התקבצו במתחם השייך לחסידות תולדות אהרן ונכחו בטקס שלה. עם סיומו של הטקס, החלו רבים מהחסידים והמבקרים האחרים לנהור החוצה, ומפולת אנושית הובילה למחיצתם למוות של 45 בני אדם.

האסון הכבד יצר סיטואציה תקשורתית ייחודית בנוף הישראלי. התקשורת הישראלית למודת האסונות הלאומיים סיקרה באינטנסיביות דמויות שאינן מופיעות על פי רוב במרכז הבמה של השיח הישראלי. במשדרי הרדיו נשמעו שמות חרדיים גלותיים, ובמשדרי הטלוויזיה הופיעו תמונות אבל של חסידים עטויי פאות. ערב לאחר האסון, עיתונאי אולפן שישי של ערוץ 12, מדורת השבט הישראלית-חילונית, עסקו באסון הקולקטיבי, אך משפחותיהם של קורבנות האסון הקולקטיבי לא יכלו לצפות במהדורה ששודרה בשבת. אבל חוגגי מירון אינם קבוצה שולית בחברה הישראלית.

לפי הערכות שונות, לפני תחילת הקורונה, בין 250 אלף ל-500 אלף נהגו לעלות כל שנה לקבר הרשב"י בל"ג בעומר. גם לפי ההערכות הממעיטות, ההילולה במירון מושכת אליה בכל שנה יותר ישראלים מכמעט כל אירוע פוליטי, ספורטיבי או תרבותי אחר בישראל. אך יהיה זה נדיר לשמוע את התקשורת הישראלית עוסקת בהילולות, בקברי צדיקים ובעלייה לרגל למקומות קדושים שלא במסגרת עדכוני התנועה. כשלושה שבועות לאחר האסון במירון, פרצו מהומות סביב מסגד אל-אקצא והר הבית במהלך ימי הרמדאן. אותן מהומות התרחבו אחר כך לכלל הארץ והובילו לעוד סבב הסלמה אל מול החמאס. אומנם, חומרי תבערה נוספים הובילו למהומות, אך גם כאן, היחס הדתי למקומות קדושים, יחס שאינו נהיר בהכרח לצופה החילוני, עמד בלב העניין. המהומות באל-אקצא והאסון במירון מעלים אל סדר היום את מרכזיותם של אתרים קדושים לאוכלוסיות רחבות בישראל. שני האירועים גם מציפים את מורכבות היחסים שבין פוליטיקה וכוח ובין אתרים קדושים. האם ישראל הליברלית והדמוקרטית יושבת על פתחו של הר געש של קדושה? "מקומות קדושים הם תופעה בת אלפי שנים", אומר ד"ר ליאור חן, אנתרופולוג מהאוניברסיטה העברית המשמש גם בתפקיד המדען החברתי של רשות הטבע והגנים. חן עוסק בחקר תופעת המקום הקדוש מהזווית של מדעי החברה, ובימים האחרונים יצא ספר מאמרים שלו בנושא, בעריכה משותפת עם עומר הקר ועם פרופ' נורית שטדלר.

"בתפיסות אמוניות יוגדר מקום קדוש כמקום שהתרחשה בו התגלות של האל או שקרה בו נס", מסביר חן, "המקום הקדוש נתפס כמקום שיש בו משהו טרנסצנדנטי, משהו שהוא מעבר למציאות". ואולם, כחוקר חברה, נקודת המבט שלו אחרת. "אנחנו כחוקרי חברה מתייחסים למקום קדוש כאל מקום שנוצר והובנה בידי בני אדם בהקשר פוליטי-חברתי מסוים". השאלה איננה אם, איך ומתי התגלה אלוהים במקום מסוים, אלא מה גרם לאנשים מסוימים לעצב את המקום המסוים כאתר דתי בהקשר מסוים ובזמן מסוים. 

עלייה לרגל לקבר הרשב"י במירון

האנתרופולוג הסקוטי ויקטור טרנר חקר את תופעת העלייה לרגל למקומות קדושים וראה בה דוגמה מובהקת לטקס מעבר – תהליך של טרנספורמציה שמעביר את המשתתפים בו מסטטוס מסוים לסטטוס אחר. טרנר טען שכמו שטקס בר מצווה מעביר את הנער מילדות לבגרות, כך העלייה למכה או לבית המקדש מעבירה את המאמין ואת הקהילה חוויה שמשנה אותם. בעלייה למקום הקדוש נוצר תהליך שבמסגרתו כלל המשתתפים נכנסים לחוויה עוצמתית של אחדות, הרמוניה וטשטוש הבדלים ומעמדות. זו לטענתו מקור עוצמתו של המקום הקדוש. חוקרים מאוחרים יותר הראו איך יחסי כוח אתניים ומעמדיים נשמרים גם בתוך המקומות הקדושים. האקסטזה הלכאורה-הרמונית בעלייה לרגל לא מעלימה יחסים חברתיים, פוליטיים, מעמדיים ומגדריים שמתקיימים מחוץ למקום הקדוש. המקום הקדוש הוא כמו "כד ריק", הציעו האנתרופולוגים הבריטים ג'ון איד ומייקל סלנו. הוא מקבל לתוכו את המשמעויות שנוצקות לתוכו על ידי החברה שבחוץ, בהתאם למקום, להקשר ולזמן. אחד ממחקריו של חן מדגים תהליך שכזה. בעבודת הדוקטורט שלו הוא חקר שלושה אתרים שונים שנקשרים באופן כזה או אחר לטבילת ישו בנהר הירדן: האחד נמצא בשטחה של ישראל, השני בשטחה של ירדן והשלישי בשטחה של הרשות הפלסטינית.

כל אחד משלושת האתרים "מתחרה" באחרים על ליבם של הצליינים והתיירים הנוצרים ומנסה להצטייר כמקום "האמיתי" שבו טבל ישו. "ליד כל אתר קדוש נבנים מבנים מסוגים שונים. אלה יכולים להיות בתי כנסת או כנסיות, אבל גם מרכזי מבקרים, בתי מלון ומסעדות. יש כאן אינטרסים פוליטיים וכלכליים שתלויים ביכולת של בעלי האתר הקדוש להבנות לגיטימציה לאתר שלהם". 

איפה נמצא מקום הטבילה "האמיתי" של ישו? על כך מתגוששות ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית כבר כמה עשרות שנים ומנסות לגייס לגיטימציה בין-לאומית ומחקרית כדי להוכיח שהאתר שנמצא בשטחן הוא האתר האמיתי. אבל בשנים האחרונות נוסף לתמונה משתנה נוסף, מספר חן. קבוצות יהודיות שונות, ובכללן גם דמויות ציבוריות מוכרות כעוזי דיין וחגי בן-ארצי, החלו להתייחס לאותו אתר שהוא לכאורה מקום הטבילה של ישו בשטח ישראל -הירדנית- כאל המקום שבו חצו בני ישראל את נהר הירדן. בשנים האחרונות הם אף מקיימים טקס שנתי שההשתפות בו הגיעה לכלל אלף איש ובו מצוינת חציית בני ישראל את נהר הירדן. מתברר שגם בתוככי המאה ה-21 מאמיני הברית החדשה ומאמיני הברית הישנה עדיין מקיימים את מאבקיהם הסימבוליים על אתרים קדושים בארץ ישראל.

התפאורה של המקום הקדוש

בברית החדשה מסופר על ניסיונם של מתנגדי ישו להכשיל אותו ולהציגו כמורד בקיסר. אך ישו בחוכמתו עונה להם: "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלהים את אשר לאלהים". תשובתו של ישו נהייתה למטבע לשון בפיהם של התומכים בהפרדת הדת מהמדינה – תחומו של הקיסר איננו תחומה של הדת, ותחומה של הדת איננו תחומו של הקיסר.

 אך בפועל נראה שבסוגיית המקומות הקדושים הקשר בין הכוח הפוליטי ובין הדת הדוק וקשה להתרה. לא רק שיחסי כוח פוליטיים וחברתיים מעצבים את אופיים של המקומות הקדושים, כפי שהראה חן, אלא גם המקומות הקדושים מעצבים כל הזמן את הפוליטיקה.

חוה שוורץ, מורת דרך ומרצה במכון כרם בירושלים, היא חוקרת של תולדות האומנות העוסקת במקומות קדושים. "חוקרי חברה שעוסקים בחקר מקומות קדושים חוקרים את האנשים. אני כחוקרת אומנות ותרבות חזותית חוקרת את  המרחב החזותי שבתוכו נעים האנשים. התפאורה של המקום הקדוש מבנה את המשמעות - ובתוכה את תפיסת הקדושה - בצורה מסוימת. אם נכנסת דרך שער מסוים או הסתכלת מזווית מסוימת, יש לזה משמעות". כך למשל, טוענת שוורץ, אפשר להסתכל על האופן שבו מעוצבים האתרים התיירותיים, כגון הגנים הלאומיים המשקיפים על הר הבית. כשמורה דרך לוקח קבוצת מטיילים לסיור בעיר העתיקה או סביב החומות, יש כמובן השפעה רבה לסיפור המילולי שאותו הוא מספר, אבל גם העיצוב החזותי של המרחב - האדריכלות של הרחובות והנוף, השילוט, השימוש בסמלים ובדימויים חזותיים, השחזורים וההמחשות ועיצוב נקודות התצפית מספרים סיפור. הם מעצבים את תפיסת המקום והזמן, ובמידה לא-מבוטלת, גם את תמונת העתיד.

"כשמסיירים למשל בגנים הלאומיים ובאתרי התיירות הישראליים סביב העיר העתיקה ובתוכה, המבט כל הזמן מופנה לכיוון הר הבית. כשעולים על נקודת התצפית המפורסמת בגג של מתחם אש התורה ובו דגם בית המקדש, המבט מופנה ישירות לכיוון הר הבית, ושחזורים של בית המקדש הראשון והשני באמצעות דגמים אמיתיים ווירטואליים מלווים את הביקור באתרים כמו מנהרות הכותל, מרכז דוידסון ועיר דוד. אתה כל הזמן רואה ושומע על בית המקדש כשמולך ומעליך אתה רואה את כיפת הסלע. הנרטיב כפי שהוא מובנה באמצעות הסביבה החזותית נסב על היחס לבית המקדש הנשקף-נעדר".

הכול תלוי בהקשר

התיאוריות הקלאסיות במדעי החברה על תופעת המקומות הקדושים שואפות פעמים רבות להסתכלות אוניברסלית. מירון או מכה, נהר הירדן או נהר הגנגס, מקדש פירמידת השמש האצטקי במקסיקו או מקדש שלמה בירושלים אינם אלא דוגמאות פרטניות לתופעה שנקראת מקום קדוש. אבל גם חוקרי החברה שפיתחו את התיאוריות הללו הם בסופו של דבר אנשים שהיו נתונים בהקשר מקומי פרטיקולרי. רבים מהם גם ביקרו כאן בישראל ובחנו את יישום התיאוריות שלהם בהקשר הישראלי.

ב-1983 ביקר בישראל האנתרופולוג הסקוטי ויקטור טרנר, ולביקור הצטרפו כמה אנתרופולוגים ישראלים. טרנר, כאמור, הוא זה שפיתח את התפיסה שהמקום הקדוש הוא הקרקע שעל גביה מתרחש טקס המעבר הקבוצתי ושבתוכו מתבטלות היררכיות חברתיות ומתמוססים פערי סטטוס ומעמד. אך פרופ' יורם בילו, אחד מהאנתרופולוגים שהצטרפו אל טרנר בביקורו, טוען שאופיו הלבבי של טרנר עצמו השפיע במידה רבה על אותה אווירת אחדות מלבבת. "מה שהוא חשב שפגש", כתב בילו, "הועצם גם על־ידי מה שהוא עצמו הביא למפגש".  

 גם המבקר של התיאוריה של טרנר, ג'ון איד, הגיע לביקור בישראל. איד טען שבמקום הקדוש לא מתרחש בהכרח תהליך של התמוססות מעמדות, אלא שהמקום הקדוש מתעצב בכל פעם מחדש לאורם של הכוחות הפוליטיים הפועלים עליו באותה תקופה ושהוא זירה למאבקי כוח פוליטיים וקבוצתיים. "כשאיד ביקר בישראל ב-2015", מספר ליאור חן בבדיחות, "בדיוק התרחשה ההצתה של כנסיית הלחם והדגים שליד הכנרת. הייתי צריך לשכנע אותו שלא ארגנתי את ההצתה בכוונה כדי להצדיק את התיאוריה שלו".

הסיפורים הללו הם כמובן אנקדוטליים. אך הם תזכורת טובה לכך שבניסיונם לפתח תיאוריה על מקומות קדושים, גם חוקרים ומלומדים הם תמיד בני הזמן, ההקשר החברתי והמקום המסוימים. התיאוריה מנסה לאפיין את המקום, אך גם היא עצמה תולדה של הקשר מקומי. ובניסיוננו להבין את תופעת מירון, את מאבקי הכוח בנהר הירדן או את מאבקי הכוח בהר הבית, גם אנחנו תמיד נתונים בהקשר, תמיד נתונים במקום.