המלחמה של מאיר אריאל

                                   חיילים בסואץ (cc-by-the RelatioNet project www.relationet.net)  

על אימי השואה כתבה לאה גולדברג את אחד משירי הנחמה הגדולים בעברית, "האמנם"; על ירושלים של לפני ואחרי מלחמת ששת הימים כתבה נעמי שמר את ההמנון "ירושלים של זהב". מאיר אריאל, שלחם בשלוש מלחמות – ששת הימים, יום הכיפורים ומלחמת לבנון – הגיב לשירי הנחמה והתקווה האלה תגובה קודרת. כמענה ל"האמנם" כתב את שירו "שדות גולדברג", שמציע לאותה נמענת דווקא לא ללכת בשדה "כהלך התם" ומזהיר אותה: "ילדתי שלי / אל תלכי לבדך / בשדה המוזהב", כיוון ש"בכל מקום ליבו אוון". גם על ההמנון הישראלי האהוב כל כך "ירושלים של זהב" הוא לא חס והוציא ממש בעקבותיו את שירו "ירושלים של ברזל", שבו תיאר את אותה המלחמה בדיוק: "הגדוד, רגום, פרץ קדימה, דם ועשן כולו / ובאו אמא אחר אמא בקהל השכולות". נעמי שמר רצתה לתבוע את אריאל על השימוש הקודר בלחן לשיר האופטימי שלה, אבל הפגישה עם אריאל, השיחה והחיבור האישי עימו שיככו את כעסה עליו.

אפשר לבחור לראות באריאל אדם פסימי, שרואה את הכאב ואת הרוע היכן שאחרות ואחרים רואים תקווה, אך התנועה העמוקה של שיריו של אריאל מעידה על משהו אחר. אחד השירים היפים, האהובים והמוכרים של אריאל, "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", שנכתב על מלחמת יום הכיפורים אך יצא סמוך למלחמת לבנון, מאפשר להביט במסר המורכב יותר של אריאל, שמציע שפה אחרת לדיבור על מלחמות.

השיר, שמתאר שמירה בסואץ, מתחיל במרחק תודעתי וגיאוגרפי אינסופי מהחייל באוהל בסיני:

 קורא "איים בזרם" מאת ארנסט המינגווי

תרגם את זה יפה אהרן אמיר

אז עוד מעט הוא יצחק אותה על המיטה הרחבה שלו

והוא אחד העצובים בעיר

 

הוא כבר איבד שלושה בנים אז הוא עובד כאיש ביון

וזה מלחמת העולם הכי שנייה

יושב בבאר שבהוואנה, לא חולם שהוא יפגוש בה כאן

זאת שכבר שנים האין שנייה

 

חופשה של ארבעה ימים, זונה זקנה שותה איתו

רוצה סיפור ושיכניס בו אהבה

הוא מספר לה על הונג קונג וכל הסיניות שלו

פתאום נכנסת היא, מדי צבא,

 

נפלו איש על צווארי אישה, היא בדרנית של חיילים

אבל הלילה היא שלו אם הוא רוצה

היתה אשתו הראשונה והם עכשיו נוסעים אליו

אני עכשיו אל השמירה יוצא

 

כמעט ארבעה בתים שלמים של שיר על חייל במלחמה מתארים בצורה סיפורית חלק נכבד מתוך הספר "איים בזרם" שכתב ארנסט המינגווי. הפתיחה הזאת מעצבת מחדש את כל מה שהכרנו על שירי מלחמה וצבא. מאיר אריאל מצייר תמונת רקע אחרת מהתמונה המאובקת, הישראלית כל כך, המוכרת לנו משירי מלחמה עבריים. רק בבית החמישי הוא מתאר את הנוף המקומי:

ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר

ההר, הים, גזרת המגננה

עד הרגע הזה, אנחנו נמצאות בסיפור אחר: אנחנו בעיר, יש שם מיטה רחבה, מלחמת עולם, באר שבהוואנה; אפילו הונג קונג מופיעה בתמונה הזאת. אין נוף רחוק יותר מאותו חייל שקורא את המינגווי באוהל ושהקריאה נקטעת כשהוא יוצא אל השמירה. התמונה שאריאל מצייר היא לא רק אמצעי אמנותי; זאת הצהרה, שאפילו היום איננה מובנת מאליה: הוא בוחר להתמקד בסיפור האחר, שגם בו יש כאב, אובדן ומלחמה, אבל של עולם רחוק; בסיפור של יוצר אחר שגם הוא כותב על המלחמה ועל כאביה בדרך אמנותית וספרותית, ולא כפמפלט לאומי־פוליטי.

ויותר מזה – אריאל אינו מספר לנו על קריאה של קלאסיקה מוכרת כפי שאולי היינו חושבים בשל הצלחתו של "איים בזרם", ספרו האחרון של המינגווי, שאיבד את עצמו לדעת בירייה בשנת 1961. הספר, שהמינגווי מעולם לא סיים לערוך, יצא כתשע שנים לאחר מותו, בשנת 1970, ורק ב-1972 יצא בעברית לראשונה, בתרגומו של אהרון אמיר. כלומר, כשאריאל יושב כחייל בסיני וקורא את "איים בזרם", הוא קורא ספר חדש באופן יחסי; הוא מחובר למה שקורה בעולם הספרות בזמן אמת. עפר גביש, שכתב על השיר באתר שלו, סיפר שככל הנראה הוא וכל בני גילו, ששירתו בין השנים 1975-1972, שמעו לראשונה על "איים בזרם" דרך השיר של אריאל, שהרי למי היה זמן לקרוא ספרות יפה?

וכך ממשיך אריאל ומתאר את היציאה לשמירה ואת ההודעה על חוליית אויב שהסתננה:

 

ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר

ההר, הים, גזרת המגננה

ומצלצל הטלפון ומודיעים שכנראה

חוליית אויב אחת הסתננה

 

הלוך חזור עם המשקפת שנמשכת לירח כמו הים

אך שום תנועה אינה נראית

ולך לך שרים לי במצעד הפזמונים,

הייתי טס לא רק הולך מכאן כעת

 

אולי מחר אני יוצא סוף סוף הביתה לחופשה,

אני נצמד אל המשקפת לא לחשוב

באוהל מחכים לי אור ותה פלחי תפוח

וסיגריה וסיפור חזק וטוב

 

חוץ מכוכב אחד קטן שהתחזה נצנוץ חשוד,

הפזמונים עברו בסך בלי שום דבר

ועוד מבט אל הירח על העיר ועל הים

ואז חבר בא ואומר זמנך עבר

 

נפלו שני תה פלחי תפוח, עוד ארבע חמש סיגריות

כי פתאום נתקע לי כאן השיר,

אבל עכשיו הוא יצחק אותה על המיטה הרחבה שלו

והוא אחד העצובים בעיר

גם כשהדובר בשיר מתאר את השמירה על הגבולות, אין בשיר טיפה אחת של פאתוס או אפילו של התגייסות ברורה לאתוס המלחמה שבה הוא משתתף. הוא מתאר מה באמת חושב חייל בשמירה מעייפת כשמחכה לו ספר טוב באוהל: עד כמה הוא רוצה לעוף משם. החייל שומר על הגבול, עושה את מה שצריך, אבל הלב שלו באוהל המואר ובו התה, הסיגריה והספר, או טוב מכך, בבית. לכאורה, זהו תיאור ברור ומוכר; כל מי שהיה חייל מזהה את התשישות, את השעמום ואת הרצון להיות בכל מקום, רק לא בעמדת השמירה, ובכל זאת, כשהדברים האלה מופיעים בשיר עברי על מלחמה, מדובר באמירה אמיצה, בשבירה של מוסכמה בנוגע לתפקידו של היוצר ולתפקידם של שירי המלחמה.

זה מחזיר אותנו גם ל"שדות גולדברג" ול"ירושלים של ברזל". אריאל אינו פסימי באופן פשוט, אלא הוא מציע אפשרות אחרת, ישירה יותר, אולי הוגנת יותר, שמתארת מה באמת קורה, מה הן באמת המחשבות, מה הם המחירים הרגשיים והפיזיים הנוראיים של מלחמות. הוא נלחם בנאיביות, בפאתוס העברי, בגיוס של היצירה לטובת מסר ברור וחד ערכי. ודווקא בגלל שחיטת הפרות הקדושות האלה, השירים שלו הופכים לעיתים למנחמים אפילו יותר, כי החייל התשוש בבסיס נידח מזדהה עם השיר של אריאל הרבה יותר משהוא יזדהה אי פעם עם כל שיר עולץ שהוציאה להקה צבאית.

התפקיד התרבותי של אריאל מזכיר במעט את תפקידו של הסופר העברי הגדול יוסף חיים ברנר, שנרצח בפרעות תרפ"א, 1921. סיפוריו של ברנר היו כואבים וקודרים. הוא תיאר את מציאות החיים בארץ כמציאות קשה, כמעט בלתי-נסבלת. לכאורה, הוא חתר תחת כל היצירות שניסו לעודד עליית חלוצים לארץ, אך חלוצים רבים העידו שמכל הפרופגנדה הציונית, דווקא סיפוריו הקשים של ברנר הם אלה שגרמו להם להגיע ארצה. הם הרגישו שהוא, סוף־סוף, דובר אמת.

השיר "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" התפרסם רק באלבומו השני של מאיר אריאל "...וגלוי עיניים" בשנת 1984, אחרי ששירת גם במלחמת לבנון. כדי שהשיר לא יהיה מזוהה עם מלחמה ספציפית, הצטרף המשפט החותם, שבו הוחלפה סואץ בצידון: "לילה שקט עבר על כוחותינו בצידון". לביצוע הוא הוסיף גם את השורות הבאות באנגלית:

?Hey, nice Jewish boy, what are you doing here

.Hey, nice Jewish boy, nothing for you here, go home  

.Hey, nice Jewish boy, you go see some nice Jewish girl back home

.Nice Jewish boy, go home

בספרו של מתי פרידמן, "מי באש" מופיעה ההשערה ששורות אלו נכתבו על הזמר הקנדי לאונרד כהן, שהגיע לארץ במהלך מלחמת יום הכיפורים, הסתובב בין מוצבים שונים ושר לחיילים. אריאל, במקום להתרגש מהמחווה, בוחר להיות ביקורתי, אך לא ברור את מי הוא מבקר - את כהן או את המלחמה? האם מדובר בלעג קל לזמר הפולק־רוק שמגיע מחוץ לארץ ובטוח שהוא תורם למאמץ המלחמתי בשיריו, בניגוד לאריאל, שנוסף על היותו זמר־יוצר הוא גם חי בארץ ונלחם עליה? או שמא מדובר בטקסט חומל, לא-מגויס, שקורא לכהן לא להכניס את ראשו למיטה החולה שהוא עצמו שוכב בה בלית-ברירה? אולי זאת קריאה לכל מי שיכול, לעשות את מה שאריאל עצמו לא יכול עדיין לעשות, ללכת הביתה, כפי שהוא כותב בשיר: "הייתי טס לא רק הולך מכאן כעת".

בהופעה של אריאל בשנת 1996 ב"הארד רוק קפה" עם חברי להקת "כאריזמה", הוא חתם את הערב בשיר "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", ובדברי ההקדמה לשיר סיפר: "את השיר הזה אני שר בתקווה שהרבה לילות שקטים יעברו על כוחותינו באשר הם... שמתי לב שיש דברים שנגמרים, אבל החיים כל הזמן נמשכים, וגם הקטע ההוא בסואץ. הלוא זה הדבר הנפלא עם קטעים קשים במיוחד – הזמניות, חברים, הזמניות. הכול נגמר בסוף. גם הטוב, נכון? אבל למי שלא מאמין בטוב, יש לי חדשות בשבילו – גם רע נגמר בסוף, כמו למשל שלושה חודשים בעיר סואץ על מנגלים עסיסיים נוטפי שומן כבש, שותים וודקה מתובלת בסירופ פלחי אשכוליות...".

מתוך הקריאה ב"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", אפשר לראות בשיריו של אריאל מרד בממסד ובתפיסת המלחמה שלו, אלא שייתכן שהמרד הוא דווקא מרד אופטימי, מרד שמאמין בחיים עצמם, ברגעים הפשוטים של הקיום, גם בדורות של "שעות גדולות" ושל אבדן האינדיבידואל בתוכן. אריאל בוחר לתאר את הרגעים הפחות מדוברים והפחות "הירואיים" של הלחימה: רגעי ההפוגה בין הקרבות או בזמן הפסקת אש, הבריחה על כנפי הדמיון למחוזות אחרים ורחוקים, תה פלחי התפוח שהוא שותה באוהל, הסיגריות והקריינית במהדורת החדשות ברדיו שמכריזה "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", או בהקבלה לימינו אנו, בוקר שלא נפתח ב"הותרו לפרסום".

הרגעים הקטנים בתוך הכאוס הרגשי והלאומי של מלחמה, כמו לילה שעובר לו בשקט, מאפשרים דווקא אמון בחיים ובטוב שבהם, או במילותיו של מאיר אריאל "בתוך כל הרע הזה תראו כמה טוב".

 

Model.Data.ShopItem : 0 8