התורה מקדישה מאות פסוקים לתיאור פרטי בניית המשכן. ישעיהו ליבוביץ סבור שזה כך מאחר שבמהותה, התורה היא ספר של חובות האדם. מרכזיותן של חובות האדם מנוגדת במידה רבה למרכזיותן של זכויות האדם. בתרבות שבמרכזה חובות, האדם פעיל. הוא עוסק בשאלה מה עליו לתת ועושה למען האחר. בתרבות שבמרכזה זכויות, האדם סביל. הוא עוסק בשאלה מה מגיע לו לקבל ומצפה שיעשו למענו. הרב יונתן זקס עמד על היפוך התפקידים שנוצר כאן: כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, הם קיבלו שוב ושוב. אלוהים הביא על המצרים את עשר המכות למענם, קרע לכבודם את הים, הוריד להם אוכל מהשמיים והוציא להם מים מהסלע. כעת זה משתנה: אלוהים מורה להם להכין לו בית. בפרשתנו מתחיל ההיפוך בין שיח הזכויות לשיח החובות.
זכויות האדם יצרו מהפכה דרמטית בחשיבותה בעולם, אך עלינו גם לפקוח עיניים לסכנות שבכך: הפסיביות, גישת ה״מגיע לי״, האגואיזם. כיצד נצליח ליצור תרבות שיודעת לשלב במרכזה חובות וזכויות גם יחד, ולא רק בשעת חירום?
התזוזה מעמדת הקבלה לעמדת העשייה יכולה ליצור אצלנו תחושת קשר עמוקה יותר למעשים שאנו עושים. "אפקט איקאה" הוא השם שניתן להטיה הקוגניטיבית שבה אנו עושים הערכת־יתר למוצרים שהשתתפנו ביצירתם. מחקרים שונים מצאו כי רובנו מוכנים לשלם יותר על מוצר שהשתתפנו בהכנתו. כאשר אני משקיע במשהו, אני חושב שהוא שווה יותר.
בעבר זכיתי לעסוק בבנייה ובהנחיה של תוכניות מנהיגות לקהלי יעד שונים – מחניכי מכינות ועד קבוצות של בכירים מאוד במשק ובמגזר הציבורי. למדתי שזו טעות לבנות תוכנית מנהיגות מפנקת, שרק נותנת ונותנת ואינה מצפה מהמשתתפים לתת ולעשות; דווקא תוכניות שמציבות דרישות לא־פשוטות במרכזן ומעיזות לגרום למשתתפים לעמול במרץ במהלכן, משפיעות לטובה הרבה יותר.
אם בני ישראל יבנו את בית האלוהים, הם יעריכו אותו יותר ויחושו אליו קשר עמוק יותר. אפקט איקאה הוא בעצם אפקט המשכן. בפרשתנו, נדמה שיש משהו אפילו משמעותי יותר:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. (שמות כה, א-ב)
בניית המשכן היא חובה, אבל הוא נבנה מתרומות שהן רשות. המשכן נבנה מנדיבות הלב. אלוהים אומר למשה: תן אמון, אל תיקח מס, בקש תרומה. ממוצרים ומשירותים ציבוריים נהנים גם אלו שלא תרמו דבר ליצירתם, ומצב זה מזמין את תופעת הטרמפיסט. יש מי שעמלים, ויש מי שנהנים מפרי עמלם. הפיתוי להיות נוסע חופשי הוא גדול, ואכן, תמיד אחוז מסוים של אנשים אינם עומדים בפיתוי ותופסים טרמפ על טוב־ליבם של אחרים. למרות זאת, הפרשה מביעה אמון בנדיבות הלב. כל תהליך בניית המשכן מבוסס על כך שלא יהיו הרבה טרמפיסטים. באופן מעניין, דווקא חובת המשכן, דווקא הקריאה הראשונה לאקטיביות, מבוססת על נדיבות ועל רצון חופשי.
אחת התופעות הישראליות המופלאות שחווינו אחרי השבר הנורא בשבעה באוקטובר הייתה נדיבות הלב, שבאה לידי ביטוי במגוון רחב של דרכי נתינה. אותי זה מרגש לחיות בתוך חברה שיודעת לתת ככה; לחיות בחברה של ״כל אשר ידבנו ליבו״. ואגב, זה קורה לא רק בשעות משבר. החברה האזרחית בישראל היא משהו שאנחנו יכולים להתגאות בו מאוד. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), אומר אלוהים בפרשה. לא בתוכו; בתוכם. חברה שנותנת ושיודעת לשים במרכזה גם נדיבות וגם חובות וגם זכויות, היא חברה ששוכנת בה השכינה. אפשר לפרש את המשפט הזה כפשוטו, ואפשר, כמוני, לראות בו מטאפורה מדהימה לרוח וליופי שיש בחברה שכזו.
מבוסס על פרק פרק 174 – פרשת תרומה: ידבנו ליבו - בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: המשכן. איור מתוך תנ"ך הולמן, שנת 1890. \ ויקיפדיה
