אחרי הבעירה

פרשת צו מתחילה במילים הבאות: "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָהֿ עַל הַמִּזְבֵּחַ כׇּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה". (ויקרא ו, א-ד).

הדשן הוא האפר שנותר לאחר שריפת קורבן העולה, ויש ציווי מדויק כיצד לנהוג בו. הטיפול באפר הזה הוא חלק מתרי״ג המצוות. בשעות הבוקר המוקדמות היה הכהן לובש בגדים ייעודיים למלאכה, נוטל מחתה, כלי כסף המשמש להעברת גחלים, וחופר בערימת האפר שעל המזבח. מתוך הערימה היה לוקח מעט אפר נקי וגחלים. בשלב הזה פעל לפי פרוטוקול טקסי מדויק, מספר צעדים קבוע וכיוון הליכה מוגדר, ולאחריו רוקן את המחתה על רצפת העזרה. בכך הסתיים השלב הראשון של הטקס.

בהמשך כהנים אחרים ריכזו למקום אחד את כל האפר והגחלים שהצטברו מעבודת היום הקודם, והכינו את המזבח לעבודת היום החדש. כאשר הצטברה על המזבח כמות גדולה במיוחד של אפר, היו מפנים אותו למקום ייעודי מחוץ למחנה, ובכך נחתם הטקס.

מדוע ייחסה התורה חשיבות כה גדולה לאופן פינוי האפר הזה, שאינו אלא שארית? ומדוע הוצא דווקא אל מחוץ למחנה?

דרכה של התורה לדבר אלינו בסמלים ובמשלים, או לכל הפחות זו דרכנו לקרוא אותה. הפתיח של פרשת צו לא עוסק בהתלהבות היוקדת של ההקרבה אלא במה שנשאר אחריה. ייתכן שמסתתר כאן לימוד על היחס שלנו לשאריות, למה שנותר לאחר המעשה עצמו, למה שלעיתים נדחק לשוליים אם בכלל. נמשיך את המשל. הפתיח של הפרשה לא עוסק בטראומה אלא בטיפול הרגיש בפוסט טראומה; הוא אינו ממוקד בימי השבעה, אלא בנפש האדם הנדרשת להתמודד עם מה שנותר מן האובדן לאורך שנים; הוא אינו עוסק במלחמה, אלא במה שנותר אחריה.

באחד משיריה החכמים כתבה המשוררת זוכת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה: "אַחֲרֵי כָּל מִלְחָמָה, מִישֶׁהוּ חַיָּב לְנַקּוֹת". המשוררת אומרת שאין לצפות שסדר יתרחש מעצמו ולכן יש שיצטרכו לעשות אותו. (ניתן לקרוא את השיר בקישור הזה, או בספר "סוף והתחלה", בתרגומו של רפי וייכרט, הוצאת גוונים).

שימבורסקה מפנה את המבט אל עבודת הוצאת הדשן. אחרי שהמצלמות עוזבות את מקום נפילת הטיל, מישהו צריך לפנות את שאריות הבתים; יש מי שעמלים על סגירת הבורות שנפערו; פועלים עייפים מתחילים לבנות מחדש. זה לוקח זמן, זה אינו קל, וכבר אין מתייחסים אליך כאל גיבור. ומה באשר לחלונות הנפש המנופצים? גם עליהם עמלים לעיתים שנים.

שימבורסקה מסיימת את שירה בשורה היפה: "בָּעֵשֶׂב, שֶׁכִּסָּה אֶת הַסִּבּוֹת וְהַתּוֹצָאוֹת, מִישֶׁהוּ חַיָּב לִשְׁכַּב לוֹ עִם שִׁבֹּלֶת בֵּין שִׁנָּיו וְלִבְהוֹת בָּעננים". מהר מאוד, אולי מהר מדי, נשכח כבר את הסיבות ונעלים עינינו מרוב התוצאות. שם, במרחב שייווצר, מישהו יהיה חייב לשכב כך, שיבולת בין שיניו, ולבהות בעננים. להרים מבט, לראות מעבר. זו דרכו של עולם.

ואולי כל זה משוחח גם, ברובד סמלי, עם מנהג ביעור החמץ בערב פסח הקרב ובא. אנחנו מחפשים פירורים שנשרו מהארוחות השונות; מנקים מדפים; בודקים שאריות בפינות נסתרות; שורפים את מה שמצאנו ומבטלים בליבנו את מה שנותר. ומה עם מה שנותר בינינו, בין נפש פצועה לרעותה? אומרת הגמרא: "חור שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו" (תלמוד בבלי, פסחים ח ע"א).

פרק 430 – פרשת צו: "אחרי כל מלחמה" בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: המשכן והמחנה\ ויקיפדיה